8. במסגרת מכלול נסיבות הענין סבורים אנו כי יש ליתן משקל גם לסוג התשלום, קרי האם מדובר בתשלום חודשי או בתשלום חד פעמי, כשביסוד הבחנה זו מצויה ההנחה כי "ניתן להגמיש את נטל הבאת הראיה בנוגע להסתמכות בפועל שעה שהתשלום ביתר היה שכר עבודה וזאת בהתחשב בגובה השכר ובנתח שהיווה תשלום היתר ממנו" (מתוך ענין בשיר לעיל).
9. אשר לסוג התשלומים הראשון (תשלומים חודשיים שוטפים) - בענין אסרף פטר בית הדין את העובד באופן מלא מחובת ההשבה בגין תשלום חודשי שבוצע במשך כעשור באשמת המעסיקה, שכן ההנחה היא שהעובד כלכל צעדיו על תשלום זה. בתקופה הראשונה בענין עניא פטר בית הדין את העובד מחלקה העיקרי של חובת ההשבה (85%) בגין תשלום לעובד במשך כעשור כשלמי מהצדדים לא היתה רשלנות עודפת בביצועו נוכח הצגת אישור שקילות לתואר האקדמי שאותה עת היה תקף (ושלימים בוטל). העובד חויב בהחזר 15% מהסכום בגין התקופה הראשונה נוכח משך הזמן שחלף מאז ביצוע התשלום ועל אף העדר אשם למי מהצדדים בביצועו.
במקרה דנן, המדובר בתשלומים חודשיים לתקופה קצרה בהרבה מאלה שנידונו בענין אסרף ובתקופה הראשונה בענין עניא. המדובר בתקופה מירבית בת כשלוש וחצי שנים וביחס לחלק מהתשלומים החודשיים (כיוון ששיעורם עלה במרוצת הזמן) הינה אף קצרה מזו. יחד עם זאת, האשם לעצם התשלום רובץ לפתחה של המשיבה, ואולם משגילתה את טעותה חדלה ממנה. אנו סבורים כי בנסיבות אלה – השונות מבחינת משך התקופה מאלה שנידונו בענין אסרף ועניא – יש מקום לחייב את המערערת בהשבה מסוימת, ואולם משהאשם לתשלום רובץ לפתחה של המשיבה הרי שהיא אמורה לשאת בחלק משמעותי ממנו, ועל המערערת להשיב סדר גודל של 20% הימנו.
10. אשר לסוג התשלומים השני (תשלומים חד פעמיים בשלושה מועדים) - אלה בוצעו בעיקרם בשנתיים האחרונות להעסקתה (אף אם נזקפו המה לתקופת העסקה קודמת). ביחס לאלה לא קמה ההנחה כי העובד כלכל את צעדיו עליהם בהיותם משקפים את שכרו השוטף, ולו מן הטעם שהם שולמו באופן חד פעמי. כפי שציינו בענין עניא לעיתים חלוף הזמן עשוי להוות אינדיקציה ראייתית – ולא מהותית – להסתמכות, במובן זה שככל שחלף זמן רב יותר יכולה לקום חזקה עובדתית – הניתנת לסתירה – בדבר קיומו של שינוי נסיבות (ראו סעיף 24(ב) לפסק הדין בענין עניא). ואולם, לטעמנו, שנתיים אינם פרק זמן המצדיק הגמשה משמעותית בנטל הבאת הראיה. משכך, על עובד המבקש לטעון טענת הסתמכות על סמך תשלום חד פעמי שבוצע שנתיים קודם לכן להעמיד תשתית ראייתית לכך ששינה מצבו לרעה, כשתקווה שנכזבה אינה מהווה הסתמכות ושינוי המצב לרעה. תשתית כזו לא הובאה בענייננו. משכך, לטעמנו בשים לב למכלול נסיבות הענין ביחס לתשלומים החד פעמיים, קרי רשלנות של המשיבה בהיווצרותם, העדר ביסוסה של טענת הסתמכות קונקרטית, משך הזמן שחלף מאז ביצועם – סבורים אנו כי ראוי שהמערערת תשיב 40% מהסכומים החד פעמיים.