5. ומכאן לענייננו: תשלומי היתר בוצעו במשך כשלוש שנים ומחצה (ספטמבר 2009 – ינואר 2013). תשלום היתר החל ביום 1.9.2009, מועד בו החלה המערערת לקבל שכר על פי רפורמת "אופק חדש". תשלום היתר נבע מטעויות שנפלו בנתונים ששימשו בסיס להמרת השכר לרפורמת "אופק חדש". נציין, כי רפורמת "אופק חדש" חוללה שינוי מהותי בדפוסי ההעסקה ובדרך תשלום השכר לעובדי הוראה. עומקו של השינוי היה כרוך בחבלי לידת יישומו, והמקרה דנן הוא חלק מהקושי ביישומו. יחד עם זאת, אף אם ניתן היה להכיל את חבלי הלידה למשך תקופת זמן מסוימת, הרי שהטעות נתגלתה רק בחלוף כשלוש שנים ומחצה. זאת ועוד. התנהלות המשיבה מוקשית, שעה שלא השכילה לגבש במשך תקופה לא מבוטלת נתון מדויק של תשלומי היתר, ואף חזרה בה מפשרה אליה הגיעה עם המערערת בשנת 2013. גם עובדה זו צריכה להיזקף לחובתה. עוד נוסיף כי רשלנות המשיבה מועצמת על רקע התשלומים החד פעמיים, שניתן להניח ששולמו על יסוד בדיקה כזו או אחרת שנערכה על ידי המשיבה, ושנתנה בידיה הזדמנות נוספת לגלות את טעותה ביחס לתשלומים החודשיים. משכך, נקודת המוצא לטעמינו כי למשיבה רשלנות עודפת – המועצמת במרוצת הזמן – ביחס לתשלומי היתר.
6. הסכום הכולל של תשלומי היתר הוא 113,229.02 ₪. לצד זאת, המשיבה היתה חבה למערערת הפרשי שכר בסך של 8075.5 ₪, ולכן חובה של המערערת מכוח סעיף 1 לחוק עמד על סך של 105,153.52 ₪. סכום כולל זה מורכב משני סוגי תשלומים:
הסוג הראשון, תשלומים חודשיים שבוצעו ביתר, וזאת במהלך ספטמבר 2009 עד שנת 2013, ובסכום כולל של 41,876 ₪. נציין כי סכום תשלום היתר לא היה אחיד, אלא גדל במרוצת השנים עקב יישומה השגוי של רפורמת "אופק חדש" לאורך ציר הזמן, והעלאת שכר שגויה מכוחה. סך כל סכומי היתר ששולמו למערערת בשנים 2009-2013 בדרך של תשלום חודשי היה -
41,876 ₪.
הסוג השני, תשלומים חד פעמיים, אשר שיקפו החזרים בגין תשלומי עבר החל מספטמבר 2009, ובסכום כולל של 71,353 ₪. בחודש אפריל שולמו הפרשי שכר בסך של 5,989 ₪; בחודש מרץ 2011 שולמו הפרשי שכר בסך של 11,040.75 ₪; בחודש יולי 2011 שולמו הפרשי שכר בסך של 14,563 ₪; בחודש ספטמבר 2011 שולמו הפרשי שכר בסך של 39,761.98 ₪. כאמור, סך כל הסכומים ששולמו ביתר בדרך של תשלום חד פעמי היה 71,353 ₪.
7. כעולה מפסקי הדין בענין אסרף, ענין עניא וענין בשיר, נקודת מוצא – אך לא בהכרח נקודת הסיום - החולשת על היקפה של סוגיית ההשבה היא בבחינת השאלה לפתחו של מי רובץ האשם לתשלום היתר. בענייננו, נקודת המוצא היא כי טעותה של המשיבה היא שהביאה לתשלום היתר, ועל כן עליה לשאת בחלק לא מבוטל מעלויות טעותה. יחד עם זאת, נתון זה מהווה נקודת המוצא, וכפי שנקבע בהלכה הפסוקה אין זה הנתון הבלעדי, אלא יש מקום לשקילת מכלול נסיבות הענין לצורך איתורה של נקודת הסיום. משכך, לטעמנו אין מקום על יסוד נתון זה בלבד להעניק פטור מלא מחובת ההשבה.