הנתבעים הוסיפו וטענו שהחזר הוצאות ששולם לתובע החל מחודש ספטמבר 2009, בגין נסיעה מגדרה לתל אביב, נעשה שלא כדין ועל כן, לשיטתם, הם זכאים להחזר שנתבע במסגרת התביעה שכנגד.
42. חובת המעביד בתשלום דמי הנסיעה היא בגין הוצאות הנסיעה מבית העובד למקום העבודה ואף בחוזה העבודה של התובע נקבע במפורש כי התובע זכאי להחזר בגין הוצאות נסיעה מביתו לעבודה (סעיף 5 ד' לחוזה). מדובר בהחזר הוצאות שהעובד הוציא מכיסו והוא מוגבל בסכום על פי הוראות צו ההרחבה.
אין בידינו לקבל את טענת הנתבעים, ממנה משתמע כי החזר הנסיעות לעובד הוא נתון קבוע שנקבע בראשית תקופת העבודה וכי אם העובד יבחר לשנות את מקום מגוריו, הוא יצא נפסד ממהלך זה. לפיכך, אנו קובעים שהתובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה ממקום מגוריו בפועל, כפוף לתקרה הקבועה בצו ההרחבה.
43. על פי הוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה, מיום 19.1.10 דמי הנסיעות היומיים הועלו בשקל אחד לעומת התעריף הקודם (י"פ 6107, התש"ע, 1108, עמ' 3887). יחד עם זאת, התובע לא הציג במסגרת ראיותיו ולא טען בתצהירו מהי עלות הנסיעה מגדרה למקום מגוריו. לצורך ההכרעה בעניין, מוכנים אנו להניח שעלות נסיעה בתחבורה ציבורית עולה על התקרה הקבועה בצו ההרחבה, כך שהתובע זכאי לסכום המקסימלי היומי הקובע בצו.
יחד עם זאת, מעיון בתלושי השכר עולה כי לתובע שולם גמול מספק בגין רכיב זה. אמנם החל מינואר 2010, בעמודת "תעריף" שבתלושי השכר של התובע, נרשם שדמי הנסיעה הם בסך 22.7 ₪ ליום. יחד עם זאת, מהתלושים עולה שהנתבעים גילמו את החזר ההוצאות, כך שבפועל, שולם לתובע בגין רכיב זה סכום ברוטו גבוה מהסכום המגיע לתובע, גם על פי התקרה המעודכנת שנקבעה בצו ההרחבה (למשל, בחודש ינואר 2010, הסכום ששולם לתובע כנסיעות היה 733.38 ₪). על כן אנו קובעים כי שולם לתובע גמול מלא בגין החזר הוצאות נסיעה וכי אינו זכאי להפרשים ברכיב זה.
44. לאמור לעיל נוסיף כי לא מצאנו מקום לקבוע מסמרות במחלוקת העובדתית בין הצדדים, מתי התובע עבר להתגורר בגדרה ומתי הודיע זאת לנתבעים. זאת מאחר
--- סוף עמוד 20 ---
שעל פי תלושי השכר, הנתבעים החלו לשלם לתובע החזר הוצאות נסיעה מוגדל (יחסית לעלות חופשי חודשי במרחב תל אביב) ואשר תואם את הסכומים ששולמו לתובע בהמשך, כבר בחודש ספטמבר 2009. היינו, מאותו מועד שולם לתובע גמול נסיעות מתל אביב לגדרה, עיר מגוריו.