ג. במועד מתן הודעת הפיטורים עמדו לזכות התובע 44 ימי חופשה צבורים. החברות טענו, כי העובד אינו זכאי לדמי חופשה, כיוון שימים אלה נוצלו על ידו במהלך תקופת ההודעה המוקדמת בה לא עבד בפועל. בית הדין קמא, בהתבסס על הנפסק בדב"ע 107/98-3 אורי ארבל – H.P.H PRODUCTS LTD. (פד"ע לב 156, להלן – הלכת ארבל), קבע, כי "לא ניתן לחפוף את תקופת ההודעה המוקדמת לימי החופשה הצבורים העומדים לזכות העובד, אם המעביד ויתר על עבודתו של העובד בתקופת ההודעה המוקדמת", ולפיכך נפסק כי החברות חבות לעובד תשלום בגין פדיון 44 ימי חופשה.
ד. החברות טענו כי העובד גרם להן נזק בסכום של 308,345 ש"ח, ועתרו כי בית הדין יפסוק שהן רשאיות לקזז סכום זה מחובן למערער. לטענת החברות שידל העובד את לקוחותיהן, שאת תיקי השקעותיהן ניהל, להעביר את ניהול תיקיהן לחברה אחרת בשם QDS. לשיטת החברות שידוליו נשאו פרי, בדמות הפסקת פעילות הלקוחות במסגרת החברות, ולפיכך "הפסידה הנתבעת 2 ומפסידה את דמי הניהול ואת העמלות שהיו אותם לקוחות משלמים לה למשך שלוש שנים לפחות. הנתבעות הוכיחו, כי בשנים 1996, 1997 ו-1998 שילמו הלקוחות האמורים לנתבעות או למי מהן, עמלות ודמי ניהול בסך של 308,345 ש"ח". בית הדין קמא התרשם, כי המערער "היה גורם פעיל ביותר במעבר לקוחות אלה מהנתבעת ל - QDS. אין ספק גם שהתנהגות זו גרמה נזק לנתבעות, אובדן - ולו חלקי - של העמלות מפעילות לקוחות אלה". למרות זאת, לא נענה בית הדין לטענת הקיזוז. בית הדין סמך החלטתו זו על אלו: העדר
--- סוף עמוד 4 ---
תיעוד המוכיח את סכום העמלות שנגבו, בשלוש השנים עובר לפיטורי העובד, מן הלקוחות שעזבו ל-QDS; העדר הוכחה בדבר מספר הלקוחות שעזבו בגין שידוליו של העובד; העדר נתונים באשר להמשך הפקת רווחים מלקוחות אלו (כנראה בשל כך שהחברות המשיכו, ולו בעקיפין, להנות מחלק מעמלות הלקוחות שהעבירו השקעותיהן לברוקר חיצוני, וזאת בגין שירותיהן כחברות בבורסה, י.פ.). נראה, כי בית הדין קמא נתן משקל מיוחד לקושי לגזור גזירה שווה בין ההכנסות בעבר מפעילות הלקוחות שעזבו ל-QDS, לבין הכנסות עתידיות שאמורות היו להתקבל בשנים 1999 – 2001, זאת שכן "פעילות הלקוחות היא דינאמית, ונתונה לשינויים, על בסיס גורמים משתנים רבים – אירועים בבורסות בארץ ובעולם, המצב הביטחוני והפוליטי וכו'. כמו כן, אין כל וודאות כי אותם לקוחות היו נשארים לקוחות הנתבעות במשך התקופה 1999 – 2001, ולא מן הנמנע כי היו עוברים למנהל תיקים אחר ללא קשר למעשיו של התובע". לאור האמור, דחה בית הדין את טענת הקיזוז, בקובעו שהחברות לא הוכיחו את שיעור הנזק.