75. לפיכך עלינו לפנות כעת ולבחון את המערכת ההסכמית שבין הצדדים , אך נקדים ונתייחס בתמצית למצב המשפטי הקיים בשאלת פרשנות הסכמים.
פרשנות הסכם- מצב משפטי
76. כידוע, נקודת המוצא למצב המשפטי הנוכחי בשאלת פרשנות הסכם, הינה פסק הדין בעניין "אפרופים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום בע"מ, פ"ד מ"ט (2) 265 (1995) (להלן: "הלכת אפרופים"), בה "סייג בית המשפט העליון את "תורת שני השלבים" והגדיר תחתיה שיטה פרשנית חד- שלבית, שלפיה יש ללמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה באמצעות בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו. בית המשפט הדגיש כי רק כך יאותר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה – הוא הכוונה המשותפת האמיתית העומדת ביסוד החוזה (שם, בעמ' 300-301). בהמשך פסק הדין הוסיף בית המשפט וקבע כי במקרים שבהם לא ניתן לאתר את הכוונה האמיתית כאמור, יש לפרש את החוזה בהתאם לאמות מידה אובייקטיבית, המבטאות את הכוונה ההיפותטית של הצדדים לחוזה כאנשים סבירים (שם, בעמ' 312-314). ".
רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נגד סהר חברה לתביעות בע"מ ואח', פ"ד ס"ה (2) 563 (2012) (פסקה 12 לפסק דינו של השופט ריבלין) (להלן: "עניין המוסד לביטוח לאומי").
77. בהמשך הובהרה וחודדה "הלכת אפרופים", בדיון בהרכב מורחב שנערך בדנ"א 2045/05 מגדלי הירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל, פ"ד ס"א(2) 1 (2006), וכן פסיקה נוספת ובעניין "המוסד לביטוח לאומי" (פסקה 15) סיכם כבוד המשנה לנשיאה ריבלין את תמצית הפסיקה כך:
"כך הפסיקה שבאה בעקבות הלכת אפרופים ובפרט פסק הדין שניתן בהרכב מורחב של 9 שופטים בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות, הבהירה ועיצבה דרכי יישומה של ההלכה וקשרה את הקצוות שנותרו "פרומים" בהלכת אפרופים. במסגרת זאת, הדגישה הפסיקה כי מטרתו הראשונה במעלה של בית המשפט, עת שהוא ניגש לפרש חוזה, היא לאתר את כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים לחוזה – היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה. רק כאשר לא ניתן בשום אופן ובאף דרך – כך הבהירה הפסיקה, לברר מהי הכוונה האמיתית שעומדת בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות, תוך נקיטת משנה זהירות לתכלית האובייקטיבית של החוזה. עוד הבהירה הפסיקה כי למרות המעבר לשיטה פרשנית חד – שלבית לצורך איתור אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות. בעניין זה, אף הודגשו שני כללים: האחד – כי לשון החוזה הוא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר ליחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו; והשני – כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב – היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו".