170. לעמדתי, ההסברים אותם ניסה נעים לתת לפיהם כאמור סעיף 3 הנ"ל מתייחס רק לבעלות הקיבוץ במקרקעין, מנוגדים ללשונו הברורה של הסעיף , והם כאמור מופרכים על ידי תכתובות שקדמו לחתימת הסכם 2007, ובהתאם אין לי אלא לקבוע כי סעיף 3 הנ"ל מהווה הודאה ברורה של רפת בערבה בבעלותו של הקיבוץ גם במבנה הקרנטינה על כל רכיביו ובכלל זה מבני הבטון, והודאה זו מתיישבת עם הפרשנות עליה הצבעתי לסעיף 4(א) בהסכם 2004 שלפיה אותו סעיף מתייחס רק למטלטלין אותם יכולה רפת בערבה ליטול עמה בגמר תקופת ההתקשרות.
171. למעשה ניתן היה לעצור בנקודה זו , ודי לעמדתי באמור לעיל , כדי לדחות את טענתה המרכזית של רפת בערבה בדבר בעלותה בקרנטינה , ואולם מצאתי לנכון לבחון גם נסיבות נוספות הנוגעות להתנהגות הצדדים לאחר חתימת הסכם 2004 ,אשר מהן ניתן ללמוד על אומד דעת הצדדים להסכם , זאת בהתבסס על הכלל הפרשני לפיו "התנהגות הצדדים לחוזה לאחר חתימתו מהווה כלי פרשני מן המעלה הראשונה "(ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עירית כפר סבא (10.6.08 , פסקה 8).
בג"צ מיטראל
172. כפי שפורט לעיל, בשנת 2011 הוגשה לבג"צ עתירה על ידי מיטראל ורפת הערבה כנגד נוהל שהוצא על ידי מנהל השירותים הווטרינרים במשרד החקלאות שכותרתו "נוהל הקצאת מקומות ותחנות הסגרה למקנה מיובא" (להל: "הנוהל").
173. על פי הנוהל חויבו גם בעלי תחנות הסגר פרטיות שנבנו במימון פרטי ולא ממשלתי, להעמיד את שירותי תחנות ההסגר לרשותם של כלל היבואנים הפועלים בענף, ובכך היה כדי לסכל את הבלעדיות שהוקנתה לרפת הערבה בשימוש בקרנטינה שנבנתה כאמור,על מקרקעי הקיבוץ(ראו סעיף 15.1 לבג"צ מיטראל(נ/6)).
174. בעתירה נטען כי הנוהל אינו מבחין בין תחנות הסגר פרטיות (כמו הקרנטינה) לתחנות הסגר ממשלתיות, והוא כופה, שלא דין, על רפת הערבה להעמיד את שירותי הקרנטינה שנבנתה במימון עצמי שלה, לרשות כלל יבואני הבקר.
175. בעניין זה טענה רפת הערבה ביחד עם מיטראל כי : "החלטתם של המשיבים (משרד החקלאות) והשירותים הווטרינרים ש.מ.) לכפות עליה, בהיותה חברה פרטית המפעילה את תחנת ההסגר הפרטית, להתקשר עם יבואן כזה או אחר, שעה שהיא אינה מעוניינת בכך מהווה פגיעה חמורה בחופש העיסוק שלה..."(סעיף 62 לעתירה המתוקנת).
176. כמו כן נטען כי הוראת הנוהל המחייבת כל יבואן ובכלל זה מיטראל להכין מראש תוכנית שנתית לייבוא בקר, היא "גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה" ונטען כי ליבואנים קיים הכרח בגמישות שתאפשר להם לבצע את היבוא בכל עת שירצו בכך, כמובן לאחר תיאום עם השירותים הוטרינרים ושמירת מקום בתחנת הסגר (סעיף 65 לעתירה) בעניין זה נטען כי תחנות הסגר פרטיות הוקמו במטרה לאפשר לגמישות מסחרית בכל הנוגע ליבוא בעלי חיים לישראל (סעיף 67 לעתירה)
ככלל נטען שהנוהל מהווה "ניסיון ממשלתי להשתלט באופן מוחלט על פעילות המסחרית והכלכלית של התחנות הפרטיות, דבר שאיננו לגיטימי ואיננו חוקי, ואשר אין לו כל מקור בדין...". (סעיף 68 לעתירה המתוקנת)