לאורך כל השנים מאז הצטרף דדון לחברה היו אלה, אפוא, יצחק ומשה בלבד שנהנו מרווחיה. הם קיבלו משכורות נדיבות: משכורתו של יצחק עמדה בשנת 2003 על כ-400 אלף ש"ח ועלתה בשנת 2011 לכחצי מיליון ש"ח בשנה. משה משך נכון לשנת 2011 משכורת שנתית בסך של כ-350 אלף ש"ח וזאת לצד תנאים נלווים הכוללים הפרשות לקרנות שונות ורכב צמוד. יצחק ומשה אף העסיקו בחברה את אחיינם שנכון לשנת 2011 הרוויח משכורת שנתית של כ-140 אלף ש"ח (פרוטוקול הדיון מיום 2.2.2012, בעמ' 20). כמו כן רכשה החברה מספר נכסי מקרקעין בעלות נומינאלית של למעלה משלושה מיליון שקלים ורווחיה הלא מחולקים נכון לסוף שנת 2010 עמדו על סך של כ-4.5 מיליון ש"ח (פרוטוקול הדיון מיום 2.2.2012 בעמ' 25-24). לעומת זאת מפני דדון נחסמה על ידי משה ויצחק לאורך כל השנים הללו הדרך להפיק רווח מהשקעתו בחברה. לכך יש להוסיף כי למצער מאז שנת 2001 שוללים המערערים מדדון את האפשרות לעיין בדוחות הכספיים של החברה ובמסמכים הקשורים לקבלת החלטות בה. יצחק ומשה אף סרבו להציג מסמכים אלה בפני דדון במסגרת ההליך דנן, בנימוק שהוא יעביר את הנתונים המפורטים בהם למתחרים של החברה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 7.3.2012, בעמ' 49). במשך השנים פרעה אמנם החברה את שטרי ההון שניתנו לבעלי המניות בה ובדרך זו קיבל דדון כחצי מיליון ש"ח (ראו חקירתו הנגדית של רואה החשבון של החברה, פרוטוקול הדיון מיום 2.2.2012, בעמ' 26)). ואולם עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי לאיין את טענת הקיפוח שכן כפי שצוין לעיל, החברה החליטה להמחות את הלוואות הבעלים של גולדרייך לבעלי המניות הנוכחיים על דרך של הנפקת שטרי הון ומשכך זכאי דדון כמי שמחזיק ב-40% ממניותיה לקבל מכוח השטר את חלקו היחסי בהלוואות אלה. על בסיס זה שולמו לו כמו גם ליצחק ומשה סכומים מסוימים לאורך השנים אך תשלומים אלה אין בהם משום מענה להימנעותה הגורפת של החברה מלאפשר לדדון ליהנות בדרך כלשהי מרווחיה של החברה בנסיבות שתוארו לעיל.
--- סוף עמוד 16 ---
13. כסיכום ביניים ניתן לומר כי הימנעותם השיטתית של יצחק ומשה מחלוקת דיבידנדים בחברה לאורך כעשרים שנה (להוציא שנה אחת); המשכורות הנדיבות והתנאים הנלווים ששילמה להם החברה לאורך כל אותן שנים; יתרת הרווח הבלתי מחולקת של החברה; סירובם של יצחק ומשה להעסיק את דדון בחברה; רכישת נכסי מקרקעין על ידי החברה; שלילת זכותו של דדון לעיין במסמכי החברה; אופייה המשפחתי של החברה; ושלילת זכות החתימה של דדון, כל אלה אומרים דרשני, בייחוד בהצטברם, ויש בהם בהחלט כדי לעורר חשש ממשי שמא ענייניה של החברה מתנהלים על ידי יצחק ומשה באופן המקפח את דדון (השוו: עניין גליקמן, בעמ' 285). די בכך לצורך הרמת הנטל הלכאורי המוטל על דדון כמי שטוען לקיפוח ומכאן ואילך עובר הנטל אל כתפי המערערים - כמי שמנהלים את החברה ומחזיקים יחד "בלוק שליטה" של 60% ממניותיה - לסתור את טענת הקיפוח. טענת המערערים לפיה נטל השכנוע מוטל מתחילת ההליך ועד סופו על כתפי דדון להוכיח את הקיפוח, נוגדת את ההלכה הפסוקה בעניין זה ודינה להידחות (ראו למשל: עניין בכר, בעמ' 248).