6. דדון מצדו סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי והוא מוסיף וטוען כי פסק הדין מבוסס על ממצאי עובדה ומהימנות שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם וכי המערערים מפרשים באופן סלקטיבי את קביעותיו. בכל הנוגע לשיעור חלוקת הדיבידנד טוען דדון כי חיוב המערערים בחלוקת דיבידנד בשיעור מחצית מרווחי החברה מאזנת בין זכותו ליהנות מרווחי החברה ובין השיקולים שהציגו המערערים וכי חלוקה בשיעור זה עומדת במבחן הרווח ובמבחן יכולת הפירעון. עוד טוען דדון כי לאחר שבקשת המערערים לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה שולמו לו הסכומים המגיעים לו על פי פסק הדין (הגם שהצדדים עדיין מתדיינים בנוגע לאופן חישובם) וזאת מבלי שהחברה קרסה או נאלצה למכור איזה מהנכסים שבבעלותה כפי שהתריעו המערערים שיאלצו לעשות. אשר לפירעון שטר ההון טוען דדון כי לאורך השנים סטו הצדדים מהוראות השטר עת משכו על חשבונו מדי חודש סכומים שונים בלא שפעלו קודם לכן לכיסוי חובותיה של החברה ועל כן המערערים אינם יכולים לחזור בהם מ"הסכמתם שבשתיקה ובהתנהגות" לשנות מתנאי השטר. בכל הנוגע לחישוב יתרת הזכות העומדת לו מכוח השטר טוען דדון כי משעה שהמערערים לא הביאו ראיות לעניין סכום היתרה נתונה הייתה לבית המשפט הסמכות לקבעה לפי שיקול דעתו וכך עשה.
7. להשלמת התמונה יצוין כי בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר נדחתה (ראו החלטתי מיום 11.8.2013). כמו כן, בתום הדיון מיום 17.12.2014 ולאחר שנשמעו טענות הצדדים שבנו והצענו כי הצדדים ינסו ליישב את המחלוקות ביניהם בהליך של גישור והם אכן קיימו הליך כזה, אך בחודש יולי 2015 הודיעו הצדדים כי הליך הגישור כשל. משכך ניתנה להם האפשרות להגיש השלמות טיעון בכתב וכך עשו.
דיון והכרעה
--- סוף עמוד 10 ---
8. נקודת המוצא לדיון קבועה בסעיף 191 לחוק החברות המורה כדלקמן:
"(א) התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו,רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה.
(ב) [...]
סעיף 191 לחוק החברות (ובגלגולו הקודם סעיף 235 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 הדן ב"עושק המיעוט") פורש בפסיקה כהוראת מסגרת שנועדה להתמודד עם מצבים של חלוקת משאבים בלתי הוגנת בין בעלי המניות בחברה ובדרך כלל בין בעלי מניות המיעוט לבעלי מניות הרוב בחברה. הסעיף קובע נורמה כללית והוא מקנה לבית המשפט גמישות ומאפשר לו ליצוק לתוכה תוכן בהתאם לנסיבות המשתנות של כל מקרה ומקרה וכן להעניק לבעל המניות שקופח סעדים שונים על פי שיקול דעתו לצורך הסרת הקיפוח (ע"א 8712/13 אדלר נ' לבנת [פורסם בנבו] (1.9.2015) (להלן: עניין אדלר), בפסקה 65 לחוות-דעתו של השופט דנציגר; ציפורה כהן בעלי מניות בחברה: זכויות תביעה ותרופות כרך ב 93 (2008) (להלן: ציפורה כהן)). לאורך השנים, משהומר סעיף 235 לפקודת החברות בסעיף 191 לחוק החברות ומשהחל בעקבות כך השימוש בטרמינולוגיה של "קיפוח" תחת טרמינולוגיה של "עושק המיעוט", זכה הסעיף לפרשנות ליברלית והורחב מעגל המקרים הבאים בגדר עילה זו (אירית חביב סגל דיני חברות 610 (2007) (להלן: חביב סגל); ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. תעשיות מזון מטוסים בע"מ, פ"ד נ(1) 238, 244 (2.6.1996) (להלן: עניין בכר)). כך נקבע כי יש לבחון האם נפגעו ציפיותיהם הלגיטימיות של בעלי המניות הטוענים לקיפוח וכי התשובה לשאלה זו היא תלוית נסיבות ועשויה להשתנות ממקרה למקרה בשים לב למכלול השיקולים הצריכים לעניין (ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר [פורסם בנבו] (14.12.2006) (להלן: עניין נצבא), בפסקה 21 לחוות דעתה של חברתי השופטת (כתוארה אז) נאור; ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ [פורסם בנבו] (28.5.2012) (להלן: עניין גדיש), בפסקה 26 לחוות דעתה של הנשיאה ביניש; עניין אדלר, בפסקה 66 לחוות דעתו של השופט דנציגר; ציפורה כהן, בעמ' 120). עוד נקבע כי הנטל המוטל על בעלי המניות הטוענים לקיפוח הוא להוכיח באופן לכאורי קיומו של קיפוח ומשעשו כן עובר נטל ההוכחה אל כתפיהם של בעלי המניות הנתבעים להוכיח אחרת (עניין בכר, בעמ' 248).