יתרה מזאת, אמירה כללית כי אילו היו הדוחות נערכים לפי כללי ה-IFRS היו קיימים רווחים לחלוקה, איננה מתמודדת עם שאלת אופן עריכת הדוחות ושיקול הדעת שעל הדירקטוריון להפעיל בעת קבלת החלטה לחלוקת דיבידנד הנובע למעשה מרווחי שערוך.
במאמרו "תוכנית החלוקה: המסגרת" רואי החשבון 13 מפברואר 2009 הבהיר פרופ' י. גרוס כי על פי הגישה החשבונאית החדשה לפי תקני ה-IFRS - שאימוצם חל כחובה על חברות ציבורית החל מיום 1.1.08 – הדגש בדוחות הכספיים מתנתק מהערכים השמרניים ההיסטוריים ועובר להערכות רכוש על פי שווי הוגן: "בכך נפתח פתח ענק לשערוכי נכסים, אשר הכפילו ושילשו את שווי הנכסים של החברות, בעיקר בשנתיים האחרונות בהם שוק הנדל"ן בארץ ובעולם נסק לגבהים. השווי ההוגן אולי היה הוגן עד השנה הנוכחית וגם בכך יש ספק, אך הוא צנח בשנה האחרונה, כפי שהדבר גם מתבטא בצניחה חופשית של מניות הנדל"ן בבורסה. אם נחלק את "הרווחים החדשים" שעל הנייר כדיבידנד הרי שההון העצמי המשמש ככרית בטחון לנושים נעלם כלא היה".
פרופ' י. גרוס הסביר כי משמעות חלוקת רווחי שערוך הינה למעשה חלוקת רווחים "על הנייר" אשר עלולים להופיע ולהעלם במהירות מטאורית.
המאמר מתאר מהי חלוקה מותרת ואסורה על פי חוק החברות ואת הפיכתו של מבחן יכולת הפרעון למבחן העיקרי לחלוקה.
--- סוף עמוד 45 ---
הודגש כי המשקל המכריע צריך להינתן לאופן בו ישוערכו הנכסים, כאשר השערוך צריך להתבצע באופן זהיר ושמרני. נאמר כי חובה רבה מוטלת על הדירקטורים והם חייבים לבחון היטב, כבר בשלב הראשון, את דרך השערוך ואת בחירת המומחים השונים, ובשלב השני עליהם לבחון כיצד תשפיע החלוקה על מבחן יכולת הפרעון.
במאמר המשך הזהיר פרופ' גרוס משימוש בחירות השערוך כאשר יבוא הדירקטוריון להחליט על חלוקה מרווחי ה- IFRS.
מכאן עולה כי לא ניתן להתבסס על האמירה הכללית של המבקשים על פיה, אילו היו הדוחות הכספים נערכים על פי כללי ה- IFRS משנת 2008 היו רווחים לחלוקה - כיסוד לקביעה על פיה אי קבלת החלטת חלוקה מהווה קיפוח של בעלי המניות.
על המבקשים היה לעבור משוכות נוספות ורבות כדי להוכיח את הטענה על פיה היה על דירקטוריון אחראי וזהיר של בנייני האומה לקבל החלטה בדבר חלוקת דיבידנד במועד הרלוונטי – על סמך דוחות כספיים הכוללים שערוך נכסים.
בנטל זה לא עמדו המבקשים.
התוצאה מכל האמור לעיל היא כי אין מקום לטענת המבקשים בעניין קיפוח בגין אי חלוקת דיבידנד.