3. דיון והכרעה:
במעמד הדיון הודה התובע כי נרשם לשירותיה של הנתבעת.
כך שנותרה לדיון רק השאלה האם הנתבעת שלחה לתובע הודעות פרסום לאחר שבקש להסיר עצמו מרשימת התפוצה של הנתבעת.
לחידוד השאלה יש לדון השאלה האם רשאי הנמען לבחור בדרך שבה ישלח את בקשתו להסרה כפי שמעניק לו החוק ולהתעלם מהדרכים המוצעות בהודעה לשם ההסרה והאם משלוח הבקשה בדרך של "השב" לכתובת המייל באמצעותה נשלח דבר הפרסומת הינה הדרך שלה התכוון המחוקק בסעיף 30א(ד) לחוק התקשורת.
אין מחלוקת כי הנתבעת הציעה ללקוחותיה שתי דרכים להסיר עצמם מרשימת התפוצה: לחיצה על כפתור "הסר" או לחיצה על כפתור "עזרה" המובילה לכתובת מייל למשלוח הודעות לשירות לקוחות של הנתבעת המטפלת בבקשות ההסרה של הנמענים כאשר אין זהות בין כתובת זו לבין כתובת המייל ממנה נשלחו דברי הפרסומת.
לטענת התובע הוא רשאי לבחור בדרך המוצעת על פי החוק ולהימנע מהדרכים המוצעות לו על ידי המפרסם משום חשש לווירוסים.
התובע סומך דבריו על הוראות סעיף 30א(ד) לחוק התקשורת וטוען למעשה כי הנתבעת אינה יכולה למנוע משלוח הודעת סירוב בדרך של "השב" לכתובת המייל ממנה נשלחה דבר הפרסומת.
על פי הוראת הסעיף הנ"ל רשאי מי שהסכים לקבל דברי פרסומת להודיע בכל עת למפרסם על סירובו לקבל דברי פרסומות ולחזור בו מהסכמתו ובסיפא להוראת החוק נרשם: " הודעת הסירוב תינתן בכתב או בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת, לפי בחירת הנמען;"
התובע מפרש את המילים "בדרך שבה שוגר דבר הפרסומת" ככתובת המייל ממנה הגיע דבר הפרסומת.
האומנם?
4. אם נלך בדרכו הפרשנית של התובע נשאלת השאלה מה מקומה של הוראת סעיף 30א(ה)(1)(ג) בחוק התקשורת המחייבת את המפרסם לציין בדבר פרסומת את:
"זכותו של הנמען לשלוח, בכל עת, הודעת סירוב כאמור בסעיף קטן (ד), ודרך אפשרית למשלוח הודעה כאמור שהיא פשוטה וסבירה בנסיבות העניין, ואם דבר הפרסומת משוגר באמצעות הודעה אלקטרונית – כתובת תקפה של המפרסם ברשת האינטרנט לצורך מתן הודעת סירוב;".
אין מחלוקת כי הנמען רשאי לבחור את הדרך שבה ישלח את סירובו ולכאורה בכל דרך בה קבע החוק ככתובת למשלוח הודעת סירוב.
השאלה המשפטית היא האם על מפרסם להותיר בידי הנמען את האפשרות לשלוח הודעת סירוב באמצעות פעולת השב לכתובת המייל ממנה נשלחה הפרסומת כפי שניתן לפרש מהוראות סעיף 30א(ד) לחוק התקשורת.
אינני סבורה כך ואף הפסיקה אינה מתירה פרשנות כזו של הוראות החוק.
כאשר הוראת החוק מציינת "בדרך שבו נשלחה לנמען דבר הפרסומת" אין הכוונה לכתובת המייל ממנה נשלח דבר הפרסומת אלא לעצם האפשרות לשלוח את הודעת הסירוב בהודעת מייל ולא בדרך הדואר, טלפונית וכיו"ב דרכים אחרות למשלוח הודעת סירוב.
פרשנות זו מסבירה אם כך את חובת המפרסם לציין בדבר הפרסומת כתובת תקיפה ברשת האינטנרנט כמצוות סעיף 30א(ה)(1)(ג) לחוק התקשורת.
כל פרשנות אחרת מעלה סתירה בין שני הסעיפים והם למצער אינם מתיישבים זה עם זה. לשם מה מאפשר החוק למפרסם לציין כל כתובת מייל תקיפה של המפרסם כאשר ממילא על המפרסם להותיר את אפשרות ההשבה לאותו מייל ממנו נשלח דבר הפרסומת ככתובת תקיפה למשלוח הודעת סירוב כגרסת התובע?
פסק דין בת"ק 6727-03-17 אלמקייס נ' וי אר אינטראקטיב בע"מ [פורסם בנבו] מיום 9.9.17 (להלן: "פסק דין אלמקייס"), אליו מפנה התובע, לא קבע כי הנמען רשאי לבחור כל דרך כעולה על רוחו למשלוח הודעת סירוב ואף לא דן באפשרות משלוח הודעת סירוב באמצעות "השב".
פסק הדין אלמקייס דן בשאלה האם העובדה כי הנתבע שלח את הודעת הסירוב שלו מכתובת מייל אחרת מזו אליה נשלחו דברי הפרסומת מצדיקה את התמהמהות הנתבעת בטיפול בהודעה זו וזאת בהתבסס על הודאת הנתבעת שם כי קיבלה בפועל את הודעת הסירוב ועדיין המשיכה לשלוח דברי פרסומת לתובע.
דווקא שם הופחת סכום הפיצוי באופן ניכר כאשר נקבע כי התובע נמנע מלהשתמש בכפתור "הסר" ואף המתין זמן רב בין שתי הודעות סירוב ששלח, במהלכו לא עשה דבר להפסיק את הפרסום.
גם בענייננו המשיך התובע ושלח הודעות סירוב חוזרות ונשנות (17 פעמים!!) למרות שאלו לא הועילו במקום להשתמש בדרכים שהוצעו לו לשם הסרת שמו מרשימת התפוצה.
כל זאת למרות קיומו של כפתור "עזרה" המוביל למייל הנשלח לשרות הלקוחות של הנתבעת ומטופל מיידית על ידם, בדיוק כפי שעשה התובע עת שלח מכתב התראה לפני הגשת תביעה לנתבעת ביום 4.12.18.
כאשר רצה התובע כי מכתבו יגיע לנתבעת, לא חשש להשתמש בכתובת מייל זו על מנת לדוור את מכתבו.