20. על הגישות השונות בדין התאגידי בארצות הברית ביחס לוועדת תביעות, אשר על יסודן התוותי את המבחן הדו שלבי לבחינת המלצות וועדת תביעות בלתי תלויה בשיטתנו, עמדתי בהרחבה במסגרת הדברים שנכתבו בעניין ועדת תביעות בלתי תלויה בדיני התאגידים הישראלים (ר' חאלד כבוב, עינבל בלאו ואהד פיליפ "ועדת תביעות בלתי תלויה בדיני התאגידים הישראלים" ספר גרוס – מחקרים בדיני החברות ומשפט עסקי לכבודו של פרופ' יוסף גרוס 71 (אהרון ברק, יצחק זמיר ודוד ליבאי עורכים, 2015) (להלן: "כבוב, בלאו ופיליפ") – וזה המקום לציין כי כבר שם הדגשתי, כי במסגרת השיקולים לבחירה בין הגישות השונות, ישנה חשיבות רבה ביותר לשלב שבו מוקמת הוועדה – וככל שזה מוקדם יותר כך נכון יותר להיצמד לגישת Auerbach – וכך בעניינו, כאשר טרם הוגשה בקשה לאישור תביעה נגזרת, ונמצאים אנו בשלב מקדמי ביותר של בקשת עיון בלבד.
21. בנסיבות אלה, תחת בחינה מחמירה אותה ביצעתי בגדרי "השלב הראשון" כהגדרתו בעניין גוטליב: בשים לב לכך שמדובר בוועדה מייעצת; לאור השלב המוקדם בו הוקמה הוועדה וגובשו המלצותיה; בהעדר כל התנגדויות לאישור הסדר הפשרה; ומשעה שהשתכנעתי כי לא נפל רבב בעבודת הוועדה, כמו גם בהליך אימוץ מסקנותיה על ידי דירקטוריון החברה – וזה חוסה תחת הגנת כלל שיקול הדעת העסקי – הרי שסבורני כי זו העת לצעוד צעד נוסף ולחדד כי אכן ייתכנו מקרים בהם בית המשפט לא יידרש כלל לבחינת סבירות הסכם הפשרה גופא במסרת ה"שלב השני" – היינו, לבחינת סבירות המלצות הוועדה גופן – וכזה הוא המקרה שלפנינו.
אולם בתוך כך אדגיש, כי באשר לקביעת גמול ושכר טרחה בהתאם להמלצת הצדדים במסגרת הסדר הפשרה, הרי שקביעה זו מצויה במתחם שיקול דעתו הבלעדי של בית המשפט, וזאת גם מקום בו נהנית החלטת הדירקטוריון לאימוץ הסדר הפשרה מהגנת כלל שיקול הדעת העסקי, ובהתאם להוראות ס' 202(א) לחוק החברות, תוך החלת השיקולים אשר פורטו בע"א 2046/10 עזבון המנוח שמש נ' רייכרט, פ"ד סה(2) 861 (2012) (להלן: עניין רייכרט), בשינויים המחוייבים, לרבות לגבי קיומו של יחס ישר בין שכר הטרחה והגמול שייפסק למבקש ובאי כוחו לבין הסכום שאלו הצליחו "להשיג" לחברה בסופו של יום במסגרת ההליך [ראו עניין לנואל; תנ"ג (מחוזי ת"א) 37473-09-12 בן יורם נ' נוחי דנקנר פסקאות 20-21 (18.11.2015) (להלן: עניין בן יורם); תנ"ג (מחוזי ת"א) 49615-
--- סוף עמוד 8 ---