22. אף שהדבר לא קיבל ביטוי בפסק הדין, סבורתני שגם השתלשלות העניינים שהביאה לחתימה על ההסכמים מעלה חשש ממשי לכך שהמשיבה חתמה עליהם שלא מתוך גמירת דעת. כפי שצוין, עד לחודש יולי 2012 המשיבה התכוונה להוריש את רכושה לשלושה קרובי משפחה, ולא לאיש מהמערערים. רק בעקבות הסכסוך שנתגלע בין המשיבה לשני קרובי המשפחה (כהגדרתם לעיל), החליטה המשיבה לשנות את צוואתה ולהוריש את הנכסים למערערים – והעובדה שהדבר נעשה מיד לאחר שהחברים גילו מעורבות בענייניה, ובמיוחד בפרטי צוואתה ובהיקף הרכוש שבבעלותה, לכל הפחות מעוררת סימני שאלה. זאת בפרט, בהינתן שהתקרית שהובילה לקרע ביחסים שבין המשיבה ושני קרובי המשפחה מבוססת על תפישה שגויה של המשיבה את המציאות, שעל פניו נראה שלחברים היה יד בעיצובה; וכאן המקום לציין את קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה הוא שוכנע כי "עדינה יצרה אצל התובעת (המשיבה-ע'ב') תחושה שהיא מצילה אותה מעושק קרובי המשפחה וזאת בהתבסס על מחשבה שגויה כי הם שביצעו את העברת הכספים מחשבונה באמצעות ייפוי כוח בעוד שהתובעת היא שנתנה את ההוראה בדבר העברתם (בין בגמירת דעת ובין שלא בגמירת דעת)". נוסף על כך, העובדה שהחברים הם שהמליצו למשיבה לפנות לעו"ד בן יהודה, איננה מפחיתה מהחששות אלא רק מחזקת אותן; וכך גם העובדה שהחברים שוחחו ואף נפגשו עם עו"ד בן יהודה בלא נוכחות המשיבה. והדברים אמורים במיוחד בהינתן שבתקופה שבה נחתמו הצוואות וההסכמים, מצבה הקוגניטיבי של המשיבה לכל הפחות לא היה שפיר, ולפי פסק הדין היא אף הייתה שרויה במצוקה נפשית וחיפשה עוגן להיאחז בו.
הנה כי כן, לא מן הנמנע כי המשיבה הייתה נתונה תחת השפעת החברים בעת שחתמה על ההסכמים וכי הדבר לא נעשה מרצונה החופשי, והדבר תומך בקביעה כי התקשרות המשיבה בהסכמים נעשתה שלא מתוך גמירת דעת (ומעורר על פניו תהיות גם בנוגע לצוואה מחודש אוגוסט 2012 והצוואה העדכנית מאפריל 2013). ייאמר בנקודה זו, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי נראה כי הנסיבות שתוארו עשויות להצדיק את ביטול ההסכמים גם מחמת עושק והשפעה הבלתי הוגנת – ואולם אינני נדרשת לקבוע מסמרות בנדון.
זאת ועוד. כפי שהוברר, התקרית שהובילה לשבר ביחסים שבין המשיבה ושני קרובי המשפחה, ולשינוי הפתאומי שהתחולל בעמדת המשיבה ביחס לסכומים שהעבירה לידי אותם קרובי המשפחה, הייתה ידועה היטב לחברים ולילדיהם (המערערים). משכך, מצופה היה כי ינקטו בזמן אמת פעולות הדרושות על מנת לוודא שהסכמי המתנה משקפים את רצונה של המשיבה וכי היא חותמת עליהם בדעה צלולה ומתוך רצון חופשי; הווה אומר, בגמירת דעת. ויצוין בהקשר זה, כי הבדיקה של ד"ר גורביץ מחודש פברואר 2013 – שנערכה בלא שהוצגה לו ההיסטוריה הרפואית הרלוונטית של המשיבה – אין בה משום מענה מספק. ועוד בהקשר זה, העובדה שהחברים והמערערים פעלו לתעד את המשיבה בדיעבד, לאחר שכבר מונו לה האפוטרופסות, איננה מיטיבה עם גרסת המערערים – ומעלה כשלעצמה תהיות בנוגע לנסיבות שהובילו לחתימת ההסכמים.