פסק-דין
השופטת ע' ברון:
1. במוקד ההליכים שלפנינו ניצב תוקפם של הסכמים משנת 2013 שבמסגרתם המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: המשיבה), בהיותה בגיל מתקדם, העניקה במתנה שני נכסי מקרקעין לילדים של חבריה; ובפרט השאלה אם היא גמרה בדעתה להתקשר בהסכמים אלה.
בית המשפט המחוזי, בפסק דין מיום 13.3.2018, קבע כי החתימה על ההסכמים נעשתה בלא גמירת דעת מצד המשיבה ובהתאם הורה על בטלותם; ומנגד דחה את הטענה כי יש לבטל את ההסכמים מחמת עושק והשפעה בלתי הוגנת (השופטת ר' שמולביץ, ת"א 48506-09-14 ו-ת"א 49054-09-14) (להלן: פסק הדין). שני הצדדים אינם משלימים עם קביעות פסק הדין, ומכאן הערעור והערעור שכנגד.
הרקע העובדתי הצריך לעניין
2. המשיבה, ילידת שנת 1931, מתגוררת מאז שנת 2005 בדיור מוגן בכפר סבא. בסוף שנת 2013 המשיבה אובחנה כחולה באלצהיימר, ובהמשך לכך מונו לה בהחלטת בית משפט לענייני משפחה שתי אפוטרופסות – והן שמנהלות את ההליכים בשמה. המערערים והמשיבים שכנגד הם בתם ובנם של זוג חברים של המשיבה ובעלה המנוח (להלן: המערערים ו- החברים, בהתאמה).
למשיבה ולבעלה המנוח לא נולדו ילדים (להלן: הבעל). במהלך חייהם צברו בני הזוג רכוש, כספים ונכסי מקרקעין – בהם בית ברמת גן ודירה בהוד השרון (הבית והדירה יכונו להלן יחד: הנכסים). לאחר שהבעל נפטר בשנת 2000, זכויותיו הועברו לידי המשיבה על פי צוואתו במנגנון של "יורש אחר יורש". לפי מנגנון זה, הרכוש והזכויות שהיו בבעלות הבעל צוו למשיבה, תוך שהובהר כי הרכוש והזכויות שיוותרו לאחר פטירתה יעברו לידי קרובי משפחה של הבעל, בכפוף לתנאים שנמנו בצוואה.
3. המשיבה ערכה לאורך השנים מספר צוואות. בצוואה מחודש מאי 2010, ציוותה את כל רכושה, לרבות הנכסים, לשלושה קרובי משפחה רחוקים; וכך גם בצוואה מחודש מאי 2012 שערך עבורה עו"ד אריה לין (להלן: עו"ד לין). אולם בחודש יולי 2012 נתגלע קרע ביחסים בין המשיבה ובין שניים משלושת קרובי המשפחה (להלן: שני קרובי המשפחה) – שהוביל לשינויים משמעותיים בצוואת המשיבה, ולכך שהמערערים (בין היתר) הוכנסו למצבת היורשים של המשיבה. לפי פסק הדין, במחצית חודש יולי 2012 המשיבה העבירה לכל אחד משלושת קרובי המשפחה סכום של 500,000 ש"ח, וסמוך לאחר מכן שכחה שעשתה זאת, ולכן "סברה כי הדבר בוצע ללא הסכמתה". תקרית זו הובילה לנתק ביחסים בין המשיבה ושני קרובי המשפחה – שלפי הנטען, סירבו להשיב לה את הסכומים שהעבירה לידם; זאת לעומת קרובת המשפחה השלישית, שהשיבה לה את הכספים (ברבות הימים, חזרה המשיבה והעבירה לה את הסכום האמור).
על מנת לעמוד על התמונה במלואה, יצוין כי באותם הימים שבהם התערערו היחסים בין המשיבה לשני קרובי המשפחה, החברים התחילו לגלות יותר ויותר מעורבות בענייניה של המשיבה – ונראה כי לאשה, עדינה, הייתה נוכחות דומיננטית יותר (להלן: עדינה). תחילה החברים התלוו אליה לפגישה ביום 29.7.2012 אצל עו"ד לין, שבמהלכה ביקשו ממנו עותק של הצוואה מחודש מאי 2012 ופירוט על אודות הרכוש של המשיבה, לרבות נכסי המקרקעין והכספים שברשותה. לדברי עו"ד לין (שהגיש תצהיר עדות ראשית מטעם המשיבה ונחקר עליו), החברים ניהלו את הפגישה באסרטיביות, ובניגוד לפגישותיו הקודמות עם המשיבה – היא כמעט לא השתתפה בשיחה. לאחר פגישה זו, הודיעה המשיבה לעו"ד לין כי היא מבקשת לבטל הליכים קודמים שיזמה למכירת הבית ברמת גן, וכן ביקשה שיפעל להשבת הכספים שהועברו מחשבונה לשלושת קרובי המשפחה שנמנו בצוואתה (כאמור, מדובר בסכום של חצי מיליון ש"ח לכל אחד) – תוך שציינה כי היא הגיעה להחלטה זו לאחר שהתייעצה עם חברים, ונראה שהכוונה לחברים כהגדרתם לעיל. בהמשך לכך, ובסיוע החברים, נטלה המשיבה ייצוג של עו"ד חדש, עו"ד עידו בן יהודה (להלן: עו"ד בן יהודה); ותוך פחות משבועיים, ביום 12.8.2012 חתמה על צוואה חדשה שנערכה על ידו.
בצוואה מחודש אוגוסט 2012 ציוותה המשיבה את מלוא זכויותיה בנכסים למערערים (הבית ברמת גן למערערת 1, והדירה בהוד השרון למערער 2) ואת שאר רכושה – לרבות זכויות בחנות בהוד השרון, תכשיטים, כספים וניירות ערך – לחמישה קרובי משפחה אחרים, שאינם כוללים את שני קרובי המשפחה שלדבריה "בגדו באמונה" (קרובת המשפחה שהשיבה את הסכום שהועבר לה נותרה חלק מהצוואה). בתוך כך, צוין בצוואה כי המשיבה החליטה לשנות את צוואתה מחודש מאי 2012 ולהסיר את שני קרובי המשפחה מרשימת הנהנים משום ש"הוציאו ממני סכומי כסף גדולים תוך ניצול לרעה של האמון שנתתי בהם". כן צוין בצוואה כי החברים הם שהפנו את תשומת ליבה להתנהלות הקלוקלת של קרובי משפחתה, וכי ההחלטה להוריש למערערים את הנכסים נובעת מרצון להכיר תודה להוריהם "הן על חברות בת עשרות שנים והן על התמיכה והעזרה שהם מושיטים לי"; ועוד נאמר בהקשר זה כי המשיבה מכירה את המערערים מיום היוולדם ומאוד אוהבת אותם.
4. עם זאת, מאחר שהבעלות בחלק מהזכויות בנכסים לא הייתה שלמה, שכן אלה צוו למשיבה מבעלה המנוח באופן שהגביל את יכולתה להוריש את חלקו ברכוש ("יורש אחר יורש") – הציע עו"ד בן יהודה כי המשיבה תעביר את הבעלות בנכסים למערערים במתנה עוד בחייה, כולל החלק שהמשיבה ירשה מבעלה. בהתאם לכך, בחודש ינואר 2013 חתמה המשיבה על שני הסכמי מתנה – בהסכם הראשון העבירה את כל זכויותיה בבית ברמת גן למערערת 1, ובהסכם השני העבירה את כל זכויותיה בדירה בהוד השרון למערער 2 (להלן: הסכמי המתנה). בשני הסכמי המתנה הובהר כי המשיבה מעבירה את הנכסים למערערים ללא כל תמורה; תוך שנקבע מנגנון שלפיו יועברו למשיבה מדי חודש דמי מחיה בסכום של 8,000 ש"ח, ולהבטחת התשלום נקבע כי המערערים יפקידו כל אחד סך של 200,000 ש"ח בנאמנות אצל עו"ד בן יהודה. כן נקבע כי המערערים יישאו בכל המיסים, האגרות וההיטלים שיושתו בקשר עם הסכמים אלה, למעט מס שבח; וכי הסכמי המתנה מותנים בתנאי מתלה שלפיו המשיבה תקבל פטור ממס שבח. מספר חודשים לאחר מכן, בחודש מאי 2013, חתמו הצדדים על תוספת להסכמי המתנה, שבה נקבע כי דמי המחיה של המשיבה ישולמו לה מהשכרת הנכסים שתתבצע על ידי עו"ד בן יהודה; ובהתאם, נקבע כי המערערים אינם נדרשים להעביר סכומי כסף מטעמם אלא אם כן דמי השכירות השנתיים מהנכסים יפחתו מ-96,000 ש"ח (להלן: התוספת).
בהמשך להתקשרותה בהסכמי המתנה, ביום 18.4.2013 חתמה המשיבה על צוואה נוספת – שבה נמחק הסעיף בעניין הורשת הנכסים למערערים, ובמקומו בא סעיף שמבהיר כי הנכסים הועברו לידם במתנה (להלן: הצוואה העדכנית). ויצוין כי לפי הנמסר מהמערערים, העברה ורישום הזכויות בנכסים על שמם הושלמו במהלך חודש נובמבר 2013. הסכמי המתנה והתוספת להם הם שעומדים בליבת הערעור והערעור שכנגד (מעתה והלאה יכונו יחד: ההסכמים).
5. במקביל להשתלשלות העניינים שתוארה וסמוך לאחר החתימה על הסכמי המתנה, סבר עו"ד בן יהודה כי נכון יהיה לקבל חוות דעת רפואית ביחס לכשירותה המשפטית של המשיבה. משכך, בחודש פברואר 2013 נערכה למשיבה בדיקה אצל הפסיכוגריאטר ד"ר איליה גורביץ (להלן: ד"ר גורביץ) בשאלה: "האם מצבה הנפשי ומצבה המנטלי מאפשרים לה לחתום על מסמך משפטי"; וייאמר כי עדינה ליוותה את המשיבה לבדיקה זו. בסיום הבדיקה נקבע כי המשיבה סובלת מהפרעה קוגניטיבית קלה, ש"אינה פוגעת בכושר שיפוטה החברתי"; ועוד נקבע כי חרף קשיי הזיכרון שנמצאו בבדיקה, המשיבה מסוגלת לבצע פעולות משפטיות ולהבין את השלכותיהן. בהתאם, ניתן אישור מאת ד"ר גורביץ כי המשיבה נמצאת בדעת צלולה ומסוגלת לחתום על מסמכים משפטיים הקשורים לנכסיה.
אולם, בהמשך שנת 2013 נערכו למשיבה מספר בדיקות נוספות שהניבו ממצאים אחרים. כך, בחודש מאי 2013 (מספר ימים לפני שחתמה על התוספת), נערכה למשיבה בדיקה על ידי מומחה לנוירולוגיה, ד"ר משה הוברמן, שציין כי הוא זיהה אצל המשיבה הפרעות זיכרון והפרעה יחסית בתפקודים פרונטליים ופריטאליים; ובהתאם המליץ על בדיקת CT מוח ועל נטילת תרופה בשם "ממוריט" לדמנציה. בחודש יולי 2013 נערכה למשיבה בדיקה נוספת על ידי ד"ר גורביץ, שבסיומה הומלץ למנות לה אפוטרופוס לרכוש מאחר שהיא סובלת ממחלת אלצהיימר בדרגת חומרה קלה; ואף שהיא מבינה את משמעות המתרחש סביבה, היא "מתקשה בניהול העצמי והזכרון לטווח הקצר שלה ירוד" ולכן איננה מסוגלת לנהל בעצמה את ענייניה הכספיים. ויצוין כי הבדיקה האמורה נערכה לכתחילה לצורך הגשת בקשה למינוי אפוטרופוס למשיבה. בחודש דצמבר 2013, לאחר עוד בדיקה שערך ד"ר גורביץ למשיבה, נקבע באופן סופי כי המשיבה חולה באלצהיימר, תלויה בזולת ומגלה סימני מצוקה נפשית ותפקודית. במצב דברים זה, נקבע כי היא זקוקה להשגחה מתמדת של 24 שעות ביממה והומלץ על מינוי אפוטרופוס גם לגוף.
על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה, יצוין כי מהתיאור העובדתי שבפסק הדין עולה כי הירידה בזיכרון של המשיבה החלה כבר בשנים 2010-2009, ולכן לאורך השנים נערכו למשיבה מספר בדיקות והערכות על ידי מומחים שונים לרפואה פנימית וגריאטריה. בהכללה ניתן לומר כי בכל הבדיקות שנערכו בתקופה זו עד להחמרה שנתגלתה בשנת 2013, נצפו ליקויים קוגניטיביים במידה מסוימת שיוחסו להפרעות קשב וזיכרון.
6. לנוכח חוות הדעת של ד"ר גורביץ מיולי 2013, הגיש עו"ד בן יהודה בחודש ספטמבר 2013 בקשה לבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה למנותו כאפוטרופוס על רכושה של המשיבה; ובתחילת חודש דצמבר 2013 הוא מונה לאפוטרופוס זמני לרכוש (א"פ 48188-09-13, כבוד השופטת א' נוס). בבקשה צוין כי היא מוגשת על רקע תצהיר של המשיבה מדצמבר 2012, שבו נאמר כי היה ויווצרו נסיבות שבהן לא יהיה באפשרות המשיבה לדאוג לענייניה, מכל סיבה שהיא, היא מבקשת כי תוגש לבית משפט לענייני משפחה בקשה למינוי עו"ד בן יהודה או עדינה כאפוטרופוס שלה. מינוי זה עמד בתוקף כחודש וחצי, שאז מצא בית המשפט להורות על מינוי גורמים חיצוניים כאפוטרופוסים למשיבה – עו"ד ענת רוזנבאום ועו"ד נעה בן ארי (להלן: האפוטרופסות); וזאת משום ספקות שהתעוררו בנוגע לכשירותה של המשיבה עוד משנת 2009, והצורך לבדוק את תוקפן של הצוואות והעסקאות שנערכו על ידי עו"ד בן יהודה עוד טרם מינויו כאפוטרופוס, שעשוי להימצא בניגוד עניינים. יצוין כי בהינתן החמרה שזוהתה במצבה הקוגניטיבי של המשיבה, האפוטרופסות מונו גם כאפוטרופסות לגוף של המשיבה, לצד מינוין כאפוטרופסות לרכוש.
לאחר מינוי האפוטרופסות, ובאישור בית המשפט לענייני משפחה, הגישו האפוטרופסות שתי תביעות זהות במהותן שבמסגרתן נתבקש בית המשפט המחוזי להורות כי ההסכמים "נחתמו שלא כדין ואשר על כן הם בטלים ומבוטלים"; ובהתאם ליתן צו הצהרתי שלפיו המשיבה היא הבעלים של הנכסים. התביעה נושא ת"א 48506-09-14 הוגשה נגד המערערת 1 והתביעה נושא ת"א 49054-09-14 הוגשה נגד המערער 2, ולבקשת הצדדים הדיון בהן אוחד (להלן: התביעות). ייאמר כי בנסיבות המקרה, ובהינתן שעיקר המחלוקת סבה על השאלה אם המשיבה גמרה בדעתה להתקשר בהסכמים, הטענות שהועלו במסגרת התביעות ייוחסו להלן לאפוטרופסות – אף שהן למעשה נטענו בשם המשיבה.
להשלמת התיאור העובדתי, יצוין כי לאחר מינוי האפוטרופסות וקודם להגשת התביעות, החברים הקליטו וצילמו את המשיבה בשיחות ופעילויות משותפות עם עדינה. זאת במטרה שאלה יעידו על כשירותה של המשיבה ועל מנת להתמודד עם טענות בעניין שינוי הצוואות והחתימה על ההסכמים ככל שיעלו – וחלק מההקלטות הוצגו לבית המשפט המחוזי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
7. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעות והורה על בטלות הסכמי המתנה והתוספת. קביעה זו הושתתה על המסקנה שהמשיבה לא גמרה בדעתה להתקשר בהסכמים – ומכאן שלא השתכלל בין הצדדים הסכם מחייב; ולצד זאת, נדחתה טענת האפוטרופסות כי יש לבטל את ההסכמים גם מחמת עושק והשפעה בלתי הוגנת.
8. כנקודת מוצא לדיון נקבע כי העובדה שבתקופה שבה נערכו ההסכמים עדיין לא הוגבלה הכשרות המשפטית של המשיבה, איננה מלמדת כי היא בהכרח הייתה יכולה לגבש את גמירת הדעת הנדרשת על מנת לחתום עליהם – ויש לבחון בדיעבד את מצבה הקוגניטיבי בעת הרלוונטית. האפוטרופסות טענו כי במצבה הבריאותי של המשיבה היא לא הייתה כשירה לחתום על ההסכמים. לתמיכה בטענה זו צירפו האפוטרופסות לתביעות חוות דעת מאת ד"ר אסף שלף, רופא מומחה בפסיכיאטריה, שנערכה בחודש יולי 2014 לצורך התביעות (להלן: ד"ר שלף); בעוד המערערים צירפו מסמכים רפואיים מזמן אמת, שלדבריהם מעידים דווקא על כשירותה בתקופה שבה חתמה על ההסכמים. בתום דיון קדם משפט, הסכימו הצדדים למנות מומחה מטעם בית המשפט; ובהמשך בית המשפט מינה לתפקיד את פרופ' יובל מלמד מומחה לפסיכיאטריה (להלן: פרופ' מלמד או המומחה), והורה לו לחוות דעתו בשאלת כשירות המשיבה לחתום על ההסכמים, ובשאלה אם היא הבינה את תוכנם ומשמעותם. במאמר מוסגר יצוין כי חוות הדעת של ד"ר שלף (המומחה מטעם האפוטרופסות) הוצאה מתיק בית המשפט, ונקבע כי פרופ' מלמד לא יעיין בה – בין היתר, לנוכח הודעה מאת המומחה כי הוא מונה למנהל בית חולים אברבנאל שבו משמש ד"ר שלף כממלא מקום סגן מנהל בית החולים.
חוות הדעת מאת פרופ' מלמד הוגשה ביום 30.12.2015, ובמסגרתה ציין המומחה כי במועד הפגישה עימו, בחודש אוקטובר 2015, המשיבה כבר סבלה מדמנציה קשה; ועוד נאמר כי במהלך הפגישה המשיבה הסבירה, באופן שנראה למומחה ברור, כי היא איננה מסכימה לעסקה שביצעה. כן צוין בחוות הדעת כי מבדיקת החומר הרפואי עולה כי הירידה הקוגניטיבית אצל המשיבה החלה עוד בשנת 2010 – וכי "קו הירידה ברור, ומכאן ניתן לשער כי גם בעת החתימה על המסמכים ב-25.1.13 (הסכמי המתנה-ע'ב') היא לא הייתה כשירה". בהתייחס לבדיקה שערך ד"ר גורביץ בפברואר 2012, קבע המומחה כי במצבים שבהם ידוע כי קיימת מגבלה שכלית והחל תהליך דמנטי, לא ניתן להסתפק בבחינת כשירות כללית – כפי שד"ר גורביץ ערך – ויש לבדוק כשירות ביחס לעסקה הפרטנית ולהבנת הנבדק אותה. סופו של דבר, לאחר ששיקלל את ממצאי הבדיקות הרפואיות שנערכו למשיבה לאורך השנים, קבע פרופ' מלמד כי יש סבירות של למעלה מ-50% לכך שבעת החתימה על ההסכמים המשיבה כבר לא הייתה כשירה מבחינה משפטית.