9. בית המשפט המחוזי מצא את חוות דעתו של פרופ' מלמד מקצועית ומעמיקה, ובתוך כך דחה טענות שהעלו המערערים כלפי המומחה וביחס לחוות הדעת עצמה. נקבע כי אין בטענות המערערים לעניין היעדר מומחיות פרופ' מלמד בתחום הפסיכוגריאטריה או בקשריו עם ד"ר שלף כדי להטיל דופי במינוי שלו, מה גם שמדובר בטענות שנדרש היה להעלות בעת המינוי ולא בדיעבד; וכך נקבע אף ביחס לטענה כי פרופ' מלמד הושפע מהפגישה עם המשיבה במצבה הנוכחי. נוסף על כך, נדחו טענות לפגמים בחוות הדעת ונקבע כי השימוש במונח "סבירות" אינו הופך את חוות הדעת לחוות דעת משפטית ולא רפואית, כטענת המערערים; ועוד נקבע כי העובדה שפרופ' מלמד לא התייחס לראיות או לעובדות מסוימות בחוות דעתו אינה פוגמת במשקל שיש לייחס לה.
בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי חוות הדעת מאת פרופ' מלמד עדיפה על ממצאי הבדיקה שנערכה על ידי ד"ר גורביץ בחודש פברואר 2013 – אף שהמסמך האחרון ניתן בזמן האמת. קביעה זו הושתתה על כך שלפני פרופ' מלמד נפרשה תמונה רחבה יותר בעניין מצבה הרפואי של המשיבה ותהליך ההתפתחות של מחלת הדמנציה לאורך השנים. בהקשר זה נאמר, כי חוות דעת שערך ד"ר גורביץ בעקבות הבדיקה שביצע, ניתנה בלא שהוצגו לו אבחונים קודמים של המשיבה בתחום הקוגניציה; ואם לא די בכך, נראה שאף לא נמסר לו מלוא המידע בנוגע למהות הפעולה המשפטית שביחס אליה התבקשה הערכה קוגניטיבית – שכן למרות שהבדיקה נערכה לאחר שהמשיבה חתמה על הסכמי המתנה, בממצאי הבדיקה צוין כי בכוונת המשיבה להעביר את הנכסים בעתיד. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי יש קושי בכך שקיים פער משמעותי בין ממצאי הבדיקה שערך ד"ר גורביץ בחודש פברואר 2013 ובין הממצאים שמצא בחודש יולי 2013; והמערערים לא ביקשו להזמין את ד"ר גורביץ לעדות על מנת להתמודד עם קושי זה. במצב דברים זה, קבע בית המשפט המחוזי כי מקובלת עליו מסקנת פרופ' מלמד כי לנוכח ההתדרדרות ההדרגתית אך רצופה של מחלת הדמנציה, קיימת סבירות של למעלה מ-50% שהמשיבה לא הייתה כשירה בעת החתימה על הסכמי המתנה; והמשמעות היא שמצבה הקוגניטיבי לא איפשר לה לגבש את גמירת הדעת הנדרשת לצורך החתימה על הסכמי המתנה; והוא הדין ביחס לתוספת שנחתמה בחודש מאי 2013. בית המשפט הוסיף וציין, כי מהראיות עולה שמאז שנת 2010 התקיים אצל המשיבה דפוס פעולה חוזר שלפיו היא מבצעת פעולה בנקודת זמן מסוימת ולאחר מכן שוכחת שביצעה אותה, לא מבינה את השלכות הפעולה ומבקשת לבטלה; ויש בכך משום חיזוק למסקנה כי גם בנוגע להעברת הנכסים במתנה, המשיבה פעלה במצב שבו כושר השיפוט שלה היה לקוי.
10. מכל מקום, נקבע שאף אם המשיבה הייתה במצב קוגניטיבי תקין כך שהיא הייתה כשירה להתקשר בהסכמים במועד חתימתם, וכאמור לעמדת בית המשפט לא כך הוא, ממילא מהראיות עולה כי היא לא גמרה בדעתה להעניק את הנכסים למערערים במתנה עוד בחייה; קרי, לא הייתה מודעת לכך ולא הבינה שהיא מעניקה את הנכסים במתנה למערערים בחייה. מסקנה זו נסמכה על ראיות שונות, ובהם תצהירים של גורמים שטיפלו במשיבה, המלמדות על כך שהמשיבה ביקשה להעביר למערערים את הנכסים "אך ורק אחרי 120 שלה"; וכן על אמירות ברורות של המשיבה בעדותה לפני בית משפט לענייני משפחה שדן בבקשה למנות לה אפוטרופוס, ובפגישה שקיים עימה פרופ' מלמד. בהקשר זה ציין בית המשפט כי לא נעלמה מעיניו העובדה שחלק מהאמירות נאמרו על ידי המשיבה לאחר שמונו לה אפוטרופסות.
בהתבסס על הניתוח שערך – לאחר שנתן דעתו להיסטוריה הרפואית של המשיבה, לחוות הדעת של פרופ' מלמד ולמסמכים הרפואיים מאת ד"ר גורביץ, לדפוס החוזר בהתנהלות המשיבה, ולראיות שונות המצביעות על כוונתה ורצונה – הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי המשיבה לא גמרה בדעתה לתת את הנכסים במתנה למערערים בימי חייה, אלא סברה שהנכסים נותרים בבעלותה ושהם יעברו למערערים רק לאחר מותה. בנסיבות אלה, נקבע שנראה כי מבחינת המשיבה הסכמי המתנה היו למעשה מעין צוואה – ואולם רצונה זה סותר את סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה); ונראה כי בית המשפט נתכוון להפנות לסעיף 8(ב) לחוק הירושה שלפיו "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה" (להלן: מתנה מחמת מיתה).
11. לנוכח המסקנה שאליה הגיע, קיבל בית המשפט המחוזי את תביעות האפוטרופסות וקבע כי ההסכמים בטלים; ולענייננו, משמע שלא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב. בהתאם, הורה בית המשפט על ביטול רישום הזכויות בנכסים לטובת המערערים ונקבע כי יש להחזיר את רישומם בלשכת רישום המקרקעין על שם המשיבה.
לצד זאת, בית המשפט דחה את טענת האפוטרופסות לביטול ההסכמים מחמת השפעה בלתי הוגנת ועושק. נקבע כי למרות שבית המשפט שוכנע כי עדינה יצרה אצל המשיבה תחושת שווא שהיא מצילה אותה מקרובי משפחתה, בתקופה שבה המשיבה הייתה שרויה במצב נפשי מורכב וחיפשה עוגן להיאחז בו, וכי רק בשל תחושות אלה הסכימה המשיבה להתקשר בהסכמי המתנה והתוספת (אמנם בלי גמירת דעת להעניק את הנכסים במתנה בחייה) – לא מתקיים היסוד בעילת העושק, שלפיו התנהגותו של העושק (עדינה או המערערים) היא שהביאה להתקשרות בהסכמים. קביעה זו הושתתה על כך שהיוזמה להעברת הנכסים במתנה עוד בחיי המשיבה הייתה של עו"ד בן יהודה, שלדבריו ביקש לממש את רצון המשיבה, ולא של החברים או המערערים; ואין יסוד לסברה כי עו"ד בן יהודה היה שלוח או חליף שלהם. בית המשפט הוסיף כי מכך גם נובע שההסכמים אף לא נחתמו כתוצאה מהשפעה בלתי הוגנת, והבהיר כי אין באמור משום הבעת עמדה ביחס לתוקפן של הצוואות האחרונות של המשיבה, שנוסחו על ידי עו"ד בן יהודה.
טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד
12. במסגרת הערעור, חוזרים המערערים על הטענות הרבות שהעלו לפני בית המשפט המחוזי – ואציג את העיקריות שבהן. במוקד הטענות, ניצבת עמדת המערערים כי המשיבה נתנה להם את הנכסים "ברצון טוב וחופשי מתוך הבנה מלאה וכבוד רב"; בראי החברות האמיצה ויוצאת הדופן שבינה ובין החברים, וההיכרות ארוכת השנים עם ילדיהם (המערערים). עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי המשיבה לא הייתה כשירה בעת החתימה על ההסכמים ולכן לא גמרה בדעתה לחתום עליהם; קביעה שהושתתה בעיקר על חוות הדעת של פרופ' מלמד. בהקשר זה נטען כי חוות הדעת מאת פרופ' מלמד "שגויה ופגומה מיסודה", וממילא ממצאי הבדיקה שערך ד"ר גורביץ בחודש פברואר 2012 עדיפים עליה מאחר שהבדיקה נערכה על ידי האחרון בזמן אמת. בין הליקויים שמונים המערערים, נטען כי פרופ' מלמד לא מחזיק במומחיות הדרושה על מנת לבחון את כשירות המשיבה; כי הוא הושפע מקשריו עם ד"ר שלף; כי הוא נחשף למידע שהיטה את חוות דעתו, לרבות פגישה עם המשיבה כשהיא שרויה במצב דמנטי קשה (לפי דיווחו); וכי מנגד התעלם מראיות קריטיות שיש בהן כדי להעיד על כשירות המשיבה במועד הרלוונטי (למשל, הקלטות שלה ויומן שנערך על ידה). עוד נטען כי חוות הדעת מאת פרופ' מלמד מתייחסת ל"סבירות" ולכן היא משפטית ולא רפואית באופייה, וכי בכל מקרה היא איננה מקצועית או מובנת – ומשכך, אין די באמור בה כדי להצדיק צעד קיצוני של שלילת כשירות המשיבה, בפרט משמדובר בשלילה בדיעבד. בנסיבות אלה, נטען כי לא היה מקום לקבוע שהמשיבה לא הייתה כשירה לחתום על ההסכמים; זאת במיוחד בהינתן הראיות השונות מזמן אמת (מסמכים רפואיים ועדויות), שמצביעות על כשירותה באותה עת לקבל החלטות בעניין רכושה. בנקודה זו מוסיפים המערערים, כי קביעות בית המשפט שממעטות מממצאי הבדיקה של ד"ר גורביץ הן שגויות ובלתי מבוססות, מה גם שלטענתם לא ניתנה להם הזדמנות לזמנו לעדות.
לעמדת המערערים, המשיבה העבירה להם את הנכסים במתנה בחייה בגמירת דעת מלאה; והיא עשתה זאת מתוך רצון כן להעביר את מלוא הזכויות בהם לידי המערערים ועל מנת להתגבר על מנגנון "היורש אחר יורש" שקבע הבעל בצוואתו. בהתאם, נטען כי שגה בית המשפט במשקל שהעניק לאמירה של המשיבה כי התכוונה להעניק את הנכסים רק "לאחר 120 שלה" – שכן המשמעות של אמירה זו היא שהפירות מהשכרת הנכסים יעברו לידי המערערים לאחר מותה, מאחר שהם מובטחים לה למשך כל ימי חייה, בשונה מהבעלות בנכסים שתוקנה למערערים מיד לאחר החתימה על הסכמי המתנה; והנגזר מהאמור הוא כי לא היה מקום לקבוע שרצון המשיבה בטל מאחר שמדובר ב"מתנה מחמת מיתה". לסיכום טוענים המערערים כי פסק הדין פוגע עד מאד בכבוד המשיבה – שכן יש בו כדי לסכל את רצונה הברור להעניק את הנכסים למערערים, עובדה הנלמדת מעדויות וראיות לרוב, בהן הצוואה העדכנית וזו שקדמה לה. ועוד נטען בהקשר זה כי התביעות הוגשו על ידי האפוטרופסות בלא הסכמת המשיבה, והרושם הוא שהן הוגשו שלא לטובתה ובוודאי שלא עבורה.
13. האפוטרופסות מצידן עומדות על כך שיש לדחות את הערעור מאחר שהוא סב על קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי, שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהן. לדבריהן, בדין נדחו טענות המערערים לעניין מינויו של פרופ' מלמד והאופן שבו ערך את חוות דעתו – כך במיוחד, מאחר שאת מרבית הטענות ניתן היה להעלות בעת המינוי או בזמן אמת, ואין זאת אלא שמדובר בטענות שבאו לעולם רק בדיעבד ומשום תוכן חוות הדעת. עוד נטען כי חוות הדעת מאת פרופ' מלמד היא רפואית, מקצועית ומקיפה, ולכן בצדק נדחו טענות המערערים בנוגע לפגמים שנפלו בה; ומכאן, שאין כל הצדקה להתערב בהחלטה להעדיף את חוות הדעת של פרופ' מלמד על פני ממצאיו של ד"ר גורביץ. כן נטען כי ממילא קביעת בית המשפט המחוזי לעניין העדר גמירת הדעת מצד המשיבה להעניק את הנכסים במתנה, אינה מושתתת רק על חוות הדעת של פרופ' מלמד, אלא נשענת על שורה של עדויות וראיות נוספות התומכות בקביעה זו.
14. בערעור שכנגד, עומדות האפוטרופסות על כך שנדרש היה לקבל את התביעות גם בעילות עושק והשפעה בלתי הוגנת; ויצוין כי לדברי האפוטרופסות הערעור שכנגד הוגש רק לנוכח ערעור המערערים. לעניין העושק נטען כי רצף וסמיכות האירועים, כמו גם עדות עו"ד בן יהודה, אינם מותירים צל של ספק בדבר קיומו של קשר סיבתי הדוק ורצוף בין ניצול מצוקת המשיבה לבין ההסכמים שנחתמו; ובכל מקרה בנסיבות שבהן יתר התנאים של עילת העושק מתקיימים באורח כה מובהק – לא היה מקום לבחון את הקשר הסיבתי באופן דווקני ומצמצם, בפרט בהינתן שהחברים היו "המוח והיד המכוונת" מאחורי "הפתרון המשפטי" שהוצע על ידי עו"ד בן יהודה. כן נטען שניכר ממכלול העדויות והראיות, כי עו"ד בן יהודה היה שלוח של עדינה או לכל הפחות חליף שלה – ולתמיכה בטענה זו צוין בין היתר כי הוא נבחר על ידי החברים וקיים עימם קשר עצמאי. באשר לעילת ההשפעה הבלתי הוגנת נטען כי מאחר שמדובר בעילה עצמאית, נדרש היה לבחון את התקיימותה בנפרד מעילת העושק, בהתאם לאמות המידה שהותוו בפסיקה. בתוך כך, נטען כי נדרש היה לתת את הדעת לעובדה שהמשיבה לא קיבלה ייעוץ משפטי בלתי תלוי, לכך שהמערערים והוריהם (החברים) ביצעו פעולות מקדימות שונות על מנת להתמודד עם טענות עתידיות בעניין תוקפם של ההסכמים ככל שיעלו (למשל, צילמו את המשיבה על מנת להציגה ככשירה), ולעובדה שהעברת הנכסים נוהלה בסודיות ובהשתקה. לבסוף טוענות האפוטרופסות כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שנמנע מלפסוק הוצאות לטובתן, ולדבריהן בנסיבות שבהן הוצאות המשיבה בגין התביעות נאמדות בכ-200,000 ש"ח, היה על בית המשפט לחייב את המערערים בהוצאות בשיעור ריאלי וממשי.
מנגד, טוענים המערערים כי האפוטרופסות לא הניחו תשתית עובדתית להתקיימות יסודות עילות העושק וההשפעה הבלתי הוגנת, ולכן בדין בית המשפט המחוזי הורה על דחייתן. המערערים חוזרים על הטענה כי המשיבה הייתה כשירה בתקופה הרלוונטית וחתמה על ההסכמים בהבנה מלאה ומתוך רצון כן; וכי בכל מקרה אין יסוד לטענת האפוטרופסות כי עו"ד בן יהודה היה "שליח" של החברים. כן נטען, כי טענות האפוטרופסות לעניין עושק והשפעה בלתי הוגנת אינן מתיישבות עם העובדה שהמשיבה לא העבירה למערערים את כל רכושה, אלא את הנכסים בלבד. עוד מוסיפים המערערים כי אין מקום לשנות מן ההחלטה שלא לפסוק הוצאות לטובת האפוטרופסות, משעה שהן בחרו לנקוט בהליכים משפטיים ללא כל הצדקה, ואף סירבו לנהל משא ומתן לסיום ההליך על דרך הפשרה כהמלצת בית המשפט המחוזי; ולשיטתם, הגישה הדורסנית של האפוטרופסות מצדיקה לחייבן באופן אישי בהוצאות המערערים.
דיון והכרעה
15. לאחר בחינת טיעוני הצדדים בכתב על נספחיהם, ומשהיטינו אוזן לטיעונים בעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור והערעור שכנגד להידחות, וכך אציע לחבריי כי ייעשה.
16. לפנינו מקרה מורכב שההכרעה בו איננה פשוטה מהבחינה האנושית. המשיבה היא אשה אלמנה אמידה ובעלת נכסים, שאין לה צאצאים או קרובי משפחה אחרים מדרגה ראשונה או שנייה. מהשתלשלות העניינים, ניכר כי הדאגה לעתיד רכושה העסיקה רבות את המשיבה, והדבר קיבל ביטוי בצוואות השונות שנוסחו על ידה ובפעולות אחרות שביצעה להעברת חלק מהרכוש עוד בחייה. כדרכו של עולם, לקראת גיל 80 החלה התדרדרות מסוימת במצבה הקוגניטיבי של המשיבה, וכעבור מספר שנים נקבע כי היא חולה באלצהיימר ומונו לה אפוטרופסות לרכוש ולגוף – ובמצב דברים זה התעורר ספק פן ההתקשרות בהסכמי המתנה והתוספת, טרם שמונו האפוטרופסות, נעשתה בלא גמירת דעת מצד המשיבה; וזו כאמור השאלה העיקרית שניצבת לפתחנו. בחינה זו יש לערוך בזהירות המתבקשת, בראי החזקה כי "כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט" (סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962; להלן: חוק הכשרות המשפטית); חזקה המהווה ביטוי לערכים שהם בבחינת יסוד מוסד בשיטתנו המשפטית – עיקרון האוטונומיה של הפרט, כבוד האדם וזכות הקניין (ראו והשוו: שאול שוחט פגמים בצוואות 30-27 (2016); ע"א 1233/94 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקאות 5-3 (17.12.1995)). עוד יצוין כי בעניינו הסוגיה מורכבת במיוחד מאחר שהתביעות לביטול ההסכמים הוגשו על ידי האפוטרופסות שמונו למשיבה, שלכאורה פועלות על מנת לממש את רצונה, ולא על ידי יורשים "טבעיים" הטוענים לזכות לרשת את הנכסים; וכן בהינתן שההסכמים הובילו לשינוי בצוואת המשיבה ולחתימה על הצוואה העדכנית, כך שנראה שכעת אין ציווי תקף של המשיבה בנוגע לנכסים – ודומה שכיום המשיבה איננה בדעה צלולה להביע את רצונה בעניין הנכסים (ואין באמור משום הבעת עמדה בנוגע לתוקף או הפרשנות של הצוואה העדכנית, אף לא באשר לתוקפן של צוואות נוספות ככל שנחתמו).