בנסיבות אלה, במהלך הדיון שהתקיים לפנינו סברנו כי יהא זה צודק וראוי לסיים את ההליך על דרך הפשרה – כך שהמערערים יזכו לפדיון חלקי של שווי הנכסים, כנגד הצהרה על בטלות ההסכמים. המערערים הודיעו כי הם נכונים לפשרה ברוח זו, ואולם האפוטרופסות, לאחר ששקלו את העניין, הודיעו כי לדידן "אין זהו התיק הנכון, המתאים והראוי להסדר פשרה מכל סוג שהוא". אין אפוא מנוס מהכרעה בערעור ובערעור שכנגד; כאשר עיקר הדיון יוקדש לערעור מטעם המערערים.
17. "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה" (סעיף 1 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה)). בשונה מצוואה, מתנה היא עסקה המשתכללת על ידי הצעה וקיבול – "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה" (סעיף 2 לחוק המתנה); ולכן מדובר בחוזה לכל דבר ועניין. בהתאם, אך מובן מאליו שעל נושאים שלא הוסדרו בחוק המתנה יש להחיל את דיני החוזים, לרבות הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 בנוגע לאופן קשירת החוזה, בטלותו והזכות לביטולו (להלן: חוק החוזים; ראו: ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, לו(4) 57, 61-60 (1982); ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, נב (2) 582, 595 (1998) (להלן: עניין בראשי); מרדכי א׳ ראבילו פירוש לחוקי החוזים: חוק המתנה, תשכ״ח-1968 33-30 (מהדורה שנייה, 1996) (להלן: ראבילו)).
בענייננו, עיקר המחלוקת מתמצה בשאלה אם המשיבה גמרה בדעתה להתקשר בהסכמי המתנה והתוספת להם – ומן המפורסמות הוא כי יסוד "גמירת הדעת" הוא תנאי עיקרי ויסודי ליצירת חוזה (סעיפים 1 ו-2 לחוק החוזים; גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 159 (מהדורה רביעית, 2019)); ובהיעדרו, לא משתכלל בין הצדדים הסכם מחייב. המבחן לקיומה של גמירת דעת הוא ככלל אובייקטיבי-חיצוני, כך שהדגש מושם על הגילוי החיצוני של ההסכמה באופן שהיא מובנת לאדם הסביר, וכפי שהיא נלמדת ממכלול נסיבות העניין – לרבות התנהגות הצדדים ודבריהם לפני כריתת החוזה ולאחריו; (עניין בראשי, עמ' 599).
18. המבחן האובייקטיבי כוחו יפה גם מקום שמדובר בעסקת מתנה, אולם מאחר שמתנה היא במהותה חוזה חד צדדי – אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה פוחת אל מול הצורך לתת ביטוי לרצונו של נותן המתנה (ראו: ע"א 6296/05 כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל, פסקה ח(5) (5.8.2007); עניין בראשי, עמ' 598-597; וכן ראו והשוו: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, מח(3) 705, 722 (1994)). במובן זה, נראה כי בעסקת מתנה מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת דעת – כך שנדרש לוודא כי המתנה ניתנה ברצון חופשי ומתוך הבנה מלאה (ראו: עניין בראשי, עמ' 602-601; ראבילו, עמ' 37). ויוער כי אין באמור כדי להמעיט מן הכלל שלפיו כל אדם מוחזק ככשר להתקשר בחוזה בהתאם לסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית; אלא אך להבהיר כי כאשר מדובר בחוזה מתנה, הבחינה של יסוד גמירת הדעת צריך שתהא קפדנית יותר. דברים אלה אמורים במיוחד בהינתן שבהתקשרות חד-צדדית מסוג מתנה, ספק אם הכלי ה"רגיל" של בחינת הגילוי החיצוני-אובייקטיבי של גמירת הדעת הוא כלי מספק שכן "בדרך-כלל, הליך ההתקשרות בחוזה מתנה אינו עובר את השלבים המורכבים של עיסקה דו-צדדית; נעדרים ממנו המשא ומתן וההתמקחות האופייניים לעיסקאות מסחריות, הגילויים החיצוניים של תנאי העיסקה בעייתיים יותר, לפיכך גם קשה יותר לעמוד על רצונותיו וכוונותיו של המעניק על-פי המבחן האובייקטיבי" (עניין בראשי, עמ' 598).
יוער בנקודה זו, כי בענייננו הזכויות בנכסים נרשמו זה מכבר על שם המערערים, ואין חולק אפוא כי מדובר במתנה שהושלמה (ראו והשוו: ע"א 879/14 נחשון נ' נחשון, פסקה 16 (5.5.2016) (להלן: עניין נחשון); בקשה לדיון נוסף על פסק הדין נדחתה ביום 16.8.2016 (דנ"א 4109/16)) – והדגש הוא על שאלת תוקפם של ההסכמים שמכוחם בוצעה העברת הזכויות.
19. בפסק הדין הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המשיבה לא גמרה בדעתה להעניק את הנכסים במתנה עוד בחייה. בהתאם נקבע כי ההסכמים בטלים, ואין זאת אלא שלא השתכלל בין המשיבה ובין המערערים הסכם מחייב. מסקנה זו הושתתה על שתי קביעות – האחת, כי מצבה הקוגניטיבי של המשיבה לא איפשר לה לגבש גמירת דעת על מנת להתקשר בהסכמים, כך בין היתר בהתחשב בחוות הדעת של פרופ' מלמד בנושא; והשנייה, כי אף בהנחה שלא נפל פגם קוגניטיבי ביכולת המשיבה לחתום על ההסכמים מתוך גמירת דעת, בכל מקרה המשיבה התכוונה להעביר את הנכסים למערערים במתנה רק "לאחר 120 שלה", ומכאן שהיא לא גמרה בדעתה להעניק את הנכסים בחייה. המערערים ממאנים להשלים עם מסקנת בית המשפט המחוזי, ועומדים על כך שלא זו בלבד שהמשיבה הייתה כשירה לחתום על ההסכמים, היא אף הייתה מודעת היטב לטיבם ולתוכנם – ואלה לטענתם שיקפו את רצונה האמיתי.
ראשית ייאמר, וזה העיקר, כי טענות המערערים רובן ככולן מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט המחוזי – לאחר שבחן את מכלול הראיות בתיק, והתרשם באופן בלתי אמצעי משורת העדים שנשמעו לפניו. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בקביעות עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות (ראו, למשל: ע"א 6624/15 אבן פז נ' קנדקו בע"מ, פסקה 15 (2.10.2018); ולהרחבה ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 489-474 (מהדורה שלישית, 2012)); בפרט מקום שאלה נסמכות בין היתר על חוות דעת של מומחה מקצועי שנחקר ארוכות על חוות דעתו, ועל אחת כמה וכמה כאשר עסקינן במומחה מטעם בית המשפט כבענייננו (ראו למשל: ע"א 134/16 אבו נ' יוספי, פסקה 15 (13.2.2019)); ולא מצאתי באיזה מטענות המערערים משום הצדקה לסטות מכלל זה במקרה דנן. הקביעות העובדתיות שבפסק הדין, ובמיוחד משקלן המצטבר, תומכות כולן במסקנה המשפטית שהמשיבה לא גמרה בדעתה להתקשר בהסכמים – ומכאן שבדין נקבע כי ההסכמים בטלים. ואבאר.
20. פסק הדין מושתת בראש ובראשונה על הקביעה כי מצבה הקוגניטיבי של המשיבה בעת הרלוונטית היה כזה שלא היה בידה לגבש את גמירת הדעת הדרושה על מנת להתקשר בהסכמים. מדובר בממצא עובדתי המעוגן בתשתית ראייתית איתנה – ובליבה חוות הדעת של המומחה פרופ' מלמד. לטענת המערערים, חוות הדעת של פרופ' מלמד שגויה ורוויה בפגמים; ובהתאם נטען כי לא זו בלבד שבית המשפט המחוזי שגה בכך שהסתמך עליה, ודאי שלא היה מקום לבכרה על פני ממצאי הבדיקה של ד"ר גורביץ מזמן אמת. כפי שיפורט להלן, דין הטענות להידחות.
מלאכת ההתחקות אחר מצבו הקוגניטיבי של אדם בנקודת זמן מסוימת בעבר היא מורכבת, ומעצם טיבה ניזונה בעיקר מפרשנות של ראיות ומסמכים רפואיים קיימים. בחינה מעין זו דורשת ידע, ניסיון ומקצועיות בתחום הרפואה – לצורך ניתוח תוכנם של המסמכים הרפואיים ועל מנת לקבוע איזו משמעות יש לייחס להם (ראו: ע"א 8023/16 ארביב אור נ' פנטופט ג'נאח, פסקה 11 (20.8.2019)). בענייננו, נערכו למשיבה לאורך השנים לא מעט בדיקות רפואיות; וכל אחד מהצדדים ביקש לרתום את ממצאיהן לתמיכה בטענותיו. בנסיבות אלה, מינה בית המשפט המחוזי בהסכמה מומחה מטעמו על מנת שיבחן את הדברים לעומק. פרופ' מלמד (המומחה שמונה), לאחר שניתח את המסמכים הרפואיים, הגיע כאמור לכלל מסקנה כי ישנה סבירות של מעל 50% כי המשיבה לא הייתה כשירה להתקשר בהסכמים; בית המשפט המחוזי מצא לאמץ חוות דעת זו, ואינני רואה כל מקום לשנות מכך. זאת משעה שבית המשפט המחוזי סמך את מסקנתו על התרשמות ישירה מעדותו של פרופ' מלמד ועל היות חוות דעתו "מקצועית ומעמיקה"; ולאחר דיון מפורט שהקדיש לנושא ראה בית המשפט לבכר את חוות הדעת של פרופ' מלמד על פני ממצאי הבדיקה של ד"ר גורביץ שנערכה בחודש פברואר 2013; ועשה כן תוך שנתן דעתו לשלל הטענות שהעלו המערערים כלפי המומחה וחוות הדעת. ויצוין כי ההכרעה בדבר מצבה הקוגניטיבי של המשיבה נשענת על ראיות נוספות, מהן עולה כי החל משנת 2010 התקיים אצל המשיבה דפוס חוזר של התנהגות שלפיו היא מבצעת פעולה, לאחר מכן שוכחת שהיא ביצעה אותה או איננה מבינה את השלכותיה, ואז מבקשת לבטלה – ויש בכך משום חיזוק למסקנה שבמועד החתימה על ההסכמים כושר השיפוט של המשיבה היה לקוי.
למעלה מן הצורך, יוער לעניין הקביעה שיש להעדיף את חוות הדעת של פרופ' מלמד, כי הגיונה של העדפה זו בצידה, בהינתן שהבדיקה של ד"ר גורביץ נערכה בלא שהוצגה לו ההיסטוריה הרפואית הרלוונטית של המשיבה, ובמיוחד לנוכח הפערים המשמעותיים שנתגלו בין ממצאי הבדיקה מחודש פברואר 2013 לממצאי הבדיקה מחודש יולי 2013 – קשיים שלא ניתן להם מענה ראוי במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, בין היתר מאחר שהמערערים בחרו שלא לזמן את ד"ר גורביץ לעדות. ויצוין בהקשר זה, כי טענת המערערים שבית המשפט המחוזי מנע מהם לזמן את ד"ר גורביץ לעדות נטענה בעלמא, בלא שהוצגו תימוכין לכך שהמערערים אמנם ביקשו לעשות כן ובית המשפט המחוזי דחה את בקשתם. עוד ייאמר, מנקודת מבט כללית, כי הבדיקה שערך ד"ר גורביץ בחודש פברואר 2013 היא אחת מיני בדיקות רבות שנערכו למשיבה לאורך השנים, ולכן בכל מקרה נראה כי לא היה מקום ליתן לה משקל בלעדי ומכריע; ובדין נקבע שיש לבחון אותה באופן מדוקדק ומקצועי, בראי יתר הבדיקות שנערכו למשיבה.
21. העובדה שהמשיבה הייתה תחת הרושם כי הנכסים יעברו לידי המערערים רק "לאחר 120 שלה", תומכת אף היא במסקנה כי המשיבה לא גמרה בדעתה להתקשר בהסכמים. קביעה זו נסמכת על אמירות ברורות של המשיבה במספר הזדמנויות ולפני גורמים שונים, בהם עובדות סוציאליות שנפגשו עם המשיבה ומטפלת שטיפלה בה – שהגישו תצהירי עדות ראשית וטענו כי הדבר נאמר להם על ידה; על דברים מפי המשיבה עצמה במהלך עדותה לפני בית המשפט לענייני משפחה; וכן על עמדת המשיבה כפי שנתנה לה ביטוי בפגישה שקיימה עם פרופ' מלמד. בית המשפט המחוזי התרשם באופן בלתי אמצעי מאותן עובדות סוציאליות ומטפלת, וכן מפרופ' מלמד עצמו, ומצא להעדיף את גרסתם על פני העדויות של עו"ד בן יהודה, המערערים והחברים שהציגו עמדה הפוכה – וגם בעניין זה מדובר בממצא של עובדה ומהימנות, שאין סיבה לשנות ממנו. בהתאם, בדין נקבע כי המשיבה סברה שההסכמים הם להענקת הנכסים לאחר מותה, על משקל "צוואה", וכוונה מעין זו לא ניתן לקיים לנוכח הוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה (להרחבה בנושא ראו: עניין נחשון, פסקה 12). יצוין אגב כך, כי אין יסוד לטענת המערערים שלפיה כוונות המשיבה לא פורשו כראוי וכי למעשה היא התכוונה לכך שרק הפירות מהשכרת הנכסים יעברו לידי המערערים לאחר מותה – לא זו בלבד שמדובר בטענה בלא כל ביסוס, אלא שמכלול העדויות מצביע על כך שכוונת המשיבה הייתה כי העברת הנכסים תתבצע רק לאחר מותה.
למען הסר ספק, יובהר כי לא נעלם מעיניי שמרבית ההתבטאויות של המשיבה שעליהן הסתמך בית המשפט המחוזי, נאמרו על ידה לאחר שכבר אובחנה כלוקה באלצהיימר ומונו לה אפוטרופסות. אמנם נודעת לכך השלכה מסוימת בבחינת המשקל שיש לייחס לאמירות, אולם הדבר איננו מצדיק ביטול מוחלט שלהן; זאת בפרט מקום שמדובר בהתבטאויות שחזרו על עצמן מספר פעמים, בפני גורמים שונים – והדבר מצביע על עקביות בעמדת המשיבה בנוגע לנכסים; ויש לחזור ולהזכיר בנקודה זו את החשיבות הנודעת לבירור שאלת גמירת הדעת בהתקשרות מסוג מתנה, במיוחד בהתקיים ספק באשר למצב הקוגניטיבי בעת החתימה על ההסכמים (ראו והשוו: ע"א 4138/09 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' קובסי, עמ' 9 (12.12.2011)). ועוד ייאמר בהקשר זה, כי כשם שעצם מינוי אפוטרופוס לחסוי (שלא הוכרז פסול דין ואיננו קטין), איננה שוללת את כשרותו המשפטית מיניה וביה (ראו: רע"א 6397/04 אלעבסי נ' עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד, פסקה 5 (6.12.2009)) – כך העובדה שמרבית האמירות של המשיבה נאמרו בתקופה שכבר מונו לה האפוטרופסות, אין בה כדי להצדיק התעלמות מהן.
22. אף שהדבר לא קיבל ביטוי בפסק הדין, סבורתני שגם השתלשלות העניינים שהביאה לחתימה על ההסכמים מעלה חשש ממשי לכך שהמשיבה חתמה עליהם שלא מתוך גמירת דעת. כפי שצוין, עד לחודש יולי 2012 המשיבה התכוונה להוריש את רכושה לשלושה קרובי משפחה, ולא לאיש מהמערערים. רק בעקבות הסכסוך שנתגלע בין המשיבה לשני קרובי המשפחה (כהגדרתם לעיל), החליטה המשיבה לשנות את צוואתה ולהוריש את הנכסים למערערים – והעובדה שהדבר נעשה מיד לאחר שהחברים גילו מעורבות בענייניה, ובמיוחד בפרטי צוואתה ובהיקף הרכוש שבבעלותה, לכל הפחות מעוררת סימני שאלה. זאת בפרט, בהינתן שהתקרית שהובילה לקרע ביחסים שבין המשיבה ושני קרובי המשפחה מבוססת על תפישה שגויה של המשיבה את המציאות, שעל פניו נראה שלחברים היה יד בעיצובה; וכאן המקום לציין את קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה הוא שוכנע כי "עדינה יצרה אצל התובעת (המשיבה-ע'ב') תחושה שהיא מצילה אותה מעושק קרובי המשפחה וזאת בהתבסס על מחשבה שגויה כי הם שביצעו את העברת הכספים מחשבונה באמצעות ייפוי כוח בעוד שהתובעת היא שנתנה את ההוראה בדבר העברתם (בין בגמירת דעת ובין שלא בגמירת דעת)". נוסף על כך, העובדה שהחברים הם שהמליצו למשיבה לפנות לעו"ד בן יהודה, איננה מפחיתה מהחששות אלא רק מחזקת אותן; וכך גם העובדה שהחברים שוחחו ואף נפגשו עם עו"ד בן יהודה בלא נוכחות המשיבה. והדברים אמורים במיוחד בהינתן שבתקופה שבה נחתמו הצוואות וההסכמים, מצבה הקוגניטיבי של המשיבה לכל הפחות לא היה שפיר, ולפי פסק הדין היא אף הייתה שרויה במצוקה נפשית וחיפשה עוגן להיאחז בו.
הנה כי כן, לא מן הנמנע כי המשיבה הייתה נתונה תחת השפעת החברים בעת שחתמה על ההסכמים וכי הדבר לא נעשה מרצונה החופשי, והדבר תומך בקביעה כי התקשרות המשיבה בהסכמים נעשתה שלא מתוך גמירת דעת (ומעורר על פניו תהיות גם בנוגע לצוואה מחודש אוגוסט 2012 והצוואה העדכנית מאפריל 2013). ייאמר בנקודה זו, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי נראה כי הנסיבות שתוארו עשויות להצדיק את ביטול ההסכמים גם מחמת עושק והשפעה הבלתי הוגנת – ואולם אינני נדרשת לקבוע מסמרות בנדון.