--- סוף עמוד 14 ---
הדיון בתביעה הנגזרת; ניתנה הכרעה מהותית שכללה ממצא פוזיטיבי בכל אחת מהמחלוקות ונעשו קביעות ברורות לגביהן וההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. מכאן למד הנתבע על כך שיש לדחות את התביעה גם בשל השתק פלוגתא החל על שתי הפלוגתאות שעומדות להכרעה בהליך זה.
44. התובע סבור כי כל שנדון בהליך התביעה הנגזרת הוא רק הבקשה לאישורה של אותה בקשה, ואף שזו נדחתה – התביעה עצמה נמחקה. עוד סבור התובע כי מדובר בעילות תביעה שונות: בתביעה כאן עילת התביעה האישית שלו ובתביעה הנגזרת עילת התביעה של החברה על הנזק שהסב לה הנתבע. לשיטתו אין בדחיית הבקשה שם כדי לפגוע בו ובעילות התביעה האישיות שלו או לחסום אותו מלהתדיין. בנוסף מפנה התובע לכך שרק בהליך זה נשמעה עדותו של החוקר הפרטי ז'וז'ולו; רק בהליך זה נדונה משמעותה של מעורבות החברות השונות, כפי שאתאר להלן; וכן כי בהליך אישור התביעה הנגזרת לא בוצעו כלל הליכים מקדמיים. לשיטתו עד להליך זה לא נבחנו טענות כתב התביעה ופסק הדין שניתן במסגרת הבקשה לאישור התביעה הנגזרת כלל רק "בחינה שטחית ביותר של חלק מסוים ביותר, אשר היה דרוש לצורך הכרעה בבקשה לאישור תביעה כתביעה נגזרת מטעם החברה בלבד." נוכח השוני בהן מתבררות תביעה נגזרת ותביעה רגילה לא ניתן לראות בקביעות שנעשו שם כיוצרות השתק פלוגתא בהליך זה. בעניין זה הפנה התובע למגן וקשת (עמ' 324) ולספרה של חביב-סגל, עמ' 680-681. התובע מוסיף ומפנה לכך שעמדת הנתבע נטענה בתחילת ההליך בפני כב' השופט שפירא ונדחתה ואף בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה.
45. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענתו החלופית של הנתבע ולפיה קם השתק פלוגתא ביחס לשתי הסוגיות שהועמדו להכרעה: הפסקת הקשר עם גזפרום ומשמעות המכתב וכספי קורפלנדס.
46. השתק העילה והשתק הפלוגתא הינם ענפים של דוקטרינת מעשה בית דין. מאחורי דוקטרינה זו עומד הרעיון של סופיות הדיון, וככזה, אין הוא כלל טכני פורמאלי, אלא כלל שימושי המיועד לשים קץ לדיונים משפטיים ולמנוע הטרדה של בעל דין יריב על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק. השיקולים העיקריים המעצבים את תוכנו של כלל ההשתק, ותוחמים את גבולות חלותו, הם האינטרס הציבורי כי יהיה סוף להתדיינויות, והאינטרס הפרטי של בעל הדין, שלא יהיה מוטרד מספר פעמים בשל אותה עילה או אותה פלוגתא. שיקולים אלו שלובים יחדיו, ומהווים תמריץ ראוי לבעלי הדין לרכז ולמצות את זכויותיהם הדיוניות במסגרת התדיינות אחת (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991), 12-15 (להלן: "זלצמן").