לפי חומר הראיות אשר היה לפני בית הדין האזורי, ובמיוחד על פי מכתב המערער מיום 3.11.1988, הרקע או הסיבה לסיום עבודתה של המשיבה לא היה ההעדרויות והאיחורים, אלא היה הבקשה להעלאת שכרה, ואשר המערער לא נעתר לה. משום כך, נראה לנו כי אין מקום לקבלת הטענה החלופית של המערער בדבר הפחתה או שלילה של פיצויי הפיטורים המגיעים למערערת כמי שפוטרה מעבודתה.
הניכוי משכרה של המשיבה
--- סוף עמוד 6 ---
בכתב התביעה טענה המשיבה כי שכרה לחודש אוקטובר 1988 היה בסך 1,134 ש"ח, ועל שכר זה היה צריך להוסיף תוספת יוקר בשיעור 4.5%, ובסך הכל – שכרה הוא 1,185.03 ש"ח. לטענתה, המערער לא שילם לה את מלוא שכר חודש אוקטובר 1988 והפחית ממנו 685 ש"ח שהם התמורה בעד ימים בהם נעדרה מעבודתה או איחרה .
בכתב ההגנה פירט המערער את היעדרויותיה ואיחוריה של המשיבה אשר בגינם היא לא היתה זכאית לשכר, ועל כן הוא הופחת משכרה האחרון.
בנושא זה נפסק על ידי בית הדין האזורי כדלקמן:
"10. מעביד איננו יכול, מחד לשלם לעובד שכר מלא גם אם הוא מאחר, ומאידך, לשמור את הזכות לנכות, בשלב מאוחר יותר את האיחורים (פרט למקרים שהוא הודיע על כך מפורש בעת התשלום). ובהעדר הודעה כזאת, יש לראות את המעביד כמי שמוותר על הזכות לנכות בגין העדרות, בין אם מדובר באיחורים ובין אם מדובר בחיסורים. דין דומה הוא לגבי תשלום מלא לימי מחלה מעבר למתחייב מהוראות חוק דמי מחלה, תשל"ו- 1976. יתר על כן, לפי הוראות חוק דמי מחלה, תשל"ו- 1976, ניתן לצבור ימי מחלה לפי 18 ימים לשנה עד לגובה של 90 ימים. אין כל הוכחה כי התובעת בגין העדרויות.
11. ואילו לגבי איחורים, מהאמור לעיל עולה כי מששלם הנתבע את משכורתה של התובעת בחודש ספטמבר, כאשר ידע, לגירסתו על האיחורים, כבר אין הוא רשאי, בשלב מאוחר יתר, לנכות משכרה בגין אותם איחורים. אין המעביד רשאי להחזיר איחורים בעבר כחרב מעל ראשה של העובדת וכבן ערובה להתנהגות בעתיד.
12. לגבי איחורים בחודש אוקטובר 1988 אלה לא הוכחו להנחת דעתו של בית הדין. לדברי הנתבע עצמו, מרבה הוא להופיע בבתי המשפט, בעיקר בשעות הבוקר, ועל כן קשה להבין איך הוא הצליח לעמוד על השעה המדוייקת בה הופיעה התובעת לעבודה.
--- סוף עמוד 7 ---
13. התוצאה היא כי בית הדין מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הפרשי שכר בסך 300 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מום 1.11.88. הזכות לפיצויי הלנה התיישנה.