--- סוף עמוד 12 ---
25. האחים מבקשים לדחות את ערעורו של אליהו. אשר לסוגיה הראשונה טוענים האחים כי בקשת אליהו לפסוק לו פיצוי מעבר לסכום שבגינו שולמה אגרה עומדת בסתירה מוחלטת לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007, ולרציונאל העומד בבסיס הדרישה לתשלום אגרה ששיעורה נגזר מסכום התביעה. האחים סבורים כי גם הסוגיה השנייה שהעלה אליהו דינה לדחייה, מהנימוקים שצוינו לעיל. הקיזוז הוא חלק בלתי נפרד מפסק הדין, ולא ניתן לבצע קיזוז מסכומים אשר לא נתבעו הלכה למעשה. אשר לסוגיה השלישית – ריבית הפיגורים – סבורים האחים כי אין להיעתר לבקשת אליהו לקבוע את מועדה החל מיום 1.5.1991. הפעם הראשונה שבה חויבו האחים בתשלום כלשהו לטובת אליהו היתה בפסק הדין נשוא הערעור, וגם השופטת הכט קבעה בשעתו כנ"ל כי האחים מילאו אחר פסק הדין המוסכם שניתן על-ידה, ועל כן אין מקום לדרישתו-זו של אליהו, להקדים את המועד לחישוב ריבית הפיגורים.
26. ביום 22.4.2013 התקיים דיון בערעורים מזה ומזה, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה, בעקבות הערותינו, כי פסק הדין בערעורים ינתן בדרך של פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בהמשך חזר בו אליהו מהסכמתו וביקש מבית המשפט להכריע בערעורים לגופם. לאור עמדת האחים, אשר לא הביעו התנגדות, הוחלט לבטל את ההסכמה הדיונית הנ"ל, ולהכריע בערעורים לגופם בדרך הרגילה, על-פי שורת הדין.
דיון והכרעה
27. רבות מן הטענות שהעלו האחים בע"א 1226/11 הן השגות על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי לאחר בחינה דקדקנית של חומר הראיות. כידוע, באשר לאלה, חלה ההלכה לפיה ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, כדברי השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש: "התערבות בממצאי עובדה תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם" (ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)). בית המשפט המחוזי ניתח את הראיות שהובאו לפניו באופן מעמיק, יסודי ומפורט, ובנסיבות העניין תקֵף הכלל הנ"ל במלוא עוצמתו (ראו: ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל מד(1) 594, 598 (1990)). זוהי נקודת המוצא לדיון בערעורים אלה.
--- סוף עמוד 13 ---
חוות הדעת של רו"ח מאור
28. האחים טוענים כאמור כי טעה בית המשפט המחוזי בהסתמכותו על חוות דעת המומחה רו"ח מאור, באשר "הינה כולה השערות והנחות, ואינה נסמכת במאומה על נתוני אמת". בבית המשפט המחוזי טענו האחים, וחזרו על טענותיהם גם בערעור, כי בית המשפט הסתמך, שלא כהוגן, על חישובו של רו"ח מאור, שההנחה בבסיסו הייתה כי קיבולת החניון היא של 62 מכוניות, שיעור גבוה במידה משמעותית גם מן החלופה הגבוהה שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי, שעמדה על 50 מכוניות. טענה זו נדונה כדבעי בפסק הדין. בית המשפט ציין כי הנתון של 62 מכוניות התבסס במקור על השומה של השמאי עזרא אשר, שהוּצאה מתיק בית המשפט, אולם כפי שאישר רו"ח מאור בחקירתו, כוחה של הנוסחה שהעמיד בחוות דעתו יפה, גם אם משתנים הנתונים ששובצו בנוסחה בחוות הדעת. אכן, בחישוביו, שיבץ בית המשפט במשבצת קיבולת החניון את שתי החלופות שקבע בעניין זה, ולא את הנתון של 62 מכוניות. נמצא אפוא כי טענת האחים באשר לנתון 62 המכוניות אינה רלוונטית, הן מפני שנתון זה לא הובא בחשבון בפסק הדין, ובעיקר מפני שהטענה אינה מעידה על פגם כלשהו בנוסחה העקרונית שלפי חוות דעתו של רו"ח מאור, שבה השתמש בית המשפט.