יג.2. פסיקה קודמת שלי
--- סוף עמוד 40 ---
153. לפני כעשור, ניתן על ידי פסק דין, שגם בו הועלתה שאלת ההבנה של החותם על המסמכים עליהם חתם (בר"ע 4063/02 ברוש טל ונעה נ' שוילי אסתר [פורסם בנבו] (2002)).
154. וכך כתבתי באותו פסק דין (פיסקאות 37-38):
"גם במשפט העברי מצאנו כי יש לדקדק בלשון החוזה. התוספות, במסכת תמורה, דף יז, עמ' ב, ד"ה לא מיבעיא, אומרים כי 'בלישנא הכתוב בשטר דייקי, דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך, אבל בלישנא דמתניתין ליתא למידק כולו האי'. מקור זה משמש אסמכתא לכלל הראשון בספרו של הדיין הרב יוסף גולדברג, הסכם ממון - ספר עזר לניסוח הסכמי ממון על פי ההלכה, הלכות ניסוחים כללים ומנהגים בלשונות שטר (ירושלים, תשנ"ו), שזה לשונו: 'מדקדקים בלשון השטר יותר מאשר בלשון המשנה' (שם, עמ' כט).
יתרה מזאת, על פי המשפט העברי, הכלל הוא, כפי שניסח הרב גולדברג בספרו הנ"ל: 'אם חתם המתחייב בסוף השטר, אף אם ידוע שאינו מבין את לשון השטר, בכל זאת חייב בכל הכתוב בו' (שם, בעמ' לג).ב
הרב גולדברג, בהערת שוליים 14, עמ' לג-לד, שם, מביא כמקור לדין זה את הדברים הבאים, בשם תשובות הרמב"ן: 'כיוון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו'.
דברים אלו נכתבו כאילו כנגד טענתו של מר דהן, וההלכה משיבה לו: 'אם סמכת על החוזה שקיבלת ולא קראת אותו, אנו מניחים שהתחייבת לכל האמור בו' ".
155. האם זו עמדתו הנחרצת והכוללנית של המשפט העברי?
156. העמקתי את בדיקתי בסוגייה זו. כמו במקרים רבים אחרים, בצד הכלל, כפי שהובא בדברי הרמב"ן, שצוטטו בקצרה בפסק הדין הנ"ל, יש מקורות נוספים,
--- סוף עמוד 41 ---
אשר מסבירים את טעמו, ומהם ניתן ללמוד את הגבולות או המגבלות של תחולת הכלל (האם אכן זה הכלל, או שמא הוא עצמו יוצא מן הכלל, כפי שאראה להלן). לאחר עיון זה, ובמסגרתו, ייקל עלינו ליישם את עמדתו המלאה והמדויקת של המשפט העברי, על הסיטואציה המיוחדת של נתוני תיק זה.
157. מאחר וחלק מן המקורות הם שאלות ותשובות, מן הראוי לבדוק מהו תוכנם המדוייק של אותן שאלות ותשובות, וכיצד יושמו, פורשו והוחלו בספרות ההלכה והפסקים של המשפט העברי. לעניין זה, ראה, באופן כללי את דברי פרופ' אלון, המשפט העברי, החל מעמ' 1213. וכן ראה את מאמרו של פרופ' ברכיהו ליפשיץ, "מעמדה המשפטי של ספרות השאלות והתשובות", שנתון המשפט העברי, כרך ט-י (תשמ"ב-תשמ"ג), בעמ' 265 ואילך, וכן הדיון באותו מאמר, תחת הכותרת "פסק או תשובה – מה עדיף?", בעמ' 290-296, שם.