יג.3. תשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן, בעניין חתימה על מסמך בשפה שאינה
מובנת לחותם
יג.1.3 התשובה
158. בספרות ההלכתית, מוזכרת תשובה זו כתשובת הרמב"ן. אולם, היא נמצאה והודפסה בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, פעם ראשונה בויניציה, בשנת רע"ט (1519), בסימן עז. תשובה בנוסח מקביל, אם כי בקיצור מה, מופיעה בשו"ת הרשב"א, חלק א, סימן תתקפה. זו יכולה להיות ראיה נוספת, כי אכן התשובה היא של הרשב"א ולא של הרמב"ן.
159. אפתח בהבאת התשובה במלואה, כאשר קודם לכן יובא נוסח השאלה (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן עז):
"שאלה: הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של כותים, מהו?
כיון דלא ידיע למקרי, לא מהני [שאינו יודע לקרוא, אינו תקף]?
--- סוף עמוד 42 ---
א"ד [=או דילמא – או שמא], דלא אתמר [שלא למדנו] אלא בעדים, דליתנהו [שאינם] בתורת עדות, כיון דלא ידעי למקרי [שאינם יודעים לקרוא]; אבל, בהודאת בעל דין, הא אודי [הרי הוא מודה] כל מה דכתיב עליה?".
160. ועל כך, משיב הרמב"ן (או הרשב"א), תוך הבאת אנלוגיות ממקרים אחרים:
"תשובה:
כל שחתם ידו יוצא עליו – גובין ממנו מבני חרי [מנכסים בני חורין].
דאפילו לכשתמצא לומר, דכשאינו יודע לקרות, לא מתחייב, מכל מקום, מסתמא אני אומר: כל שהוא חותם, ודאי קרא ואחר כך חתם. ומאן לימא לן [ומי אומר לנו] שאינו יודע? ואע"פ שאין רובן של ישראל יודעים לקרות בשטרי ארמאי [שטרות בשפה הארמית], כיון דאפשר דידע, חזקה כיון דחתם, ידע וקרא.
דומה למה שאמרו (גיטין י"ט), גבי: שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל: והא לא ידעי למקרי? ופריק: בידעי [שטר של הפרסים, שחתומים עליו עדים יהודים. והרי אינם יודעים לקרוא את השפה הפרסית. ומתרצים: שהם יודעים]. לאו למימר: דכל שהן חתומים, אנו חוששין מן הסתם שמא אינם יודעים לקרות, ולא נגבה בו עד שנדע שיודעין. אלא, מפני שאין סתמן של ישראל יודעים לקרות בשטרא פרסאה, חשב השואל שאם אינם יודעים לקרות, אלא שאחרים קורין להם, והם חותמים על ידיהם, קא מכשר. לאפוקי מיניה בהא, הוא דקא מקשי ליה הכי. ואהדר ליה: בדידעי למקרי. כלומר: דחזקה שכל החתומים, יודעים הם לקרות. דכיון דאין להם לסמוך על קריאת אחרים. אף אנו נאמר: שלא חתמוהו עד שקראוהו. והפירוש בזה, לפי דעתי, ממקומו הוא מוכרע. וכענין הזה, נמי [גם] יש לפרש
--- סוף עמוד 43 ---
ההיא דגיטין, דשטרא פרסאה דמסריה באפי תרי ישראל [שנמסרים בנוכחות שני עדים יהודים].