"העדים חותמין למטה בשטר.
וצריך שיקראוהו קודם שיחתמוהו.
ואם קראו אחר לפניהם – לא יחתמו; ואם חתמוהו – השטר פסול.
אבל שנים קוראין לפניהם, והן חותמין, או ראש ב"ד וסופר שלו, כההיא דרב נחמן דקרי קמיה ספרא דדיינא והוא חתם. וטעמא, כיון שהוא ראש ב"ד, והסופר שלו ירא מפניו לשקר. אבל איניש דעלמא [אדם רגיל מן העולם] וסופר שלו, או ראש ב"ד וסופר אחר – לא".
166. על דברים אלה של הטור, הקובע כי שטר תקף, כאשר שניים קוראים לפני העדים והם חותמים, מובאים דברי הבית יוסף, על טור חושן משפט, סימן מה, ס"ק ג, מחודש ב.
--- סוף עמוד 45 ---
"כתוב בתשובות להרמב"ן, סימן ע"ז, על הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של גוים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם, עד שלא קראו. מכל מקום, מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו, כיון שלא חשש לקרותו, וסמך על הסופר; שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו. והיינו טעמא דשליש. וגדולה מזו אמרו (גיטין סד.): בעל אומר: 'לפקדון', ושליש אומר: 'לגירושין', שליש נאמן. וטעמא, דכיון שהוא יודע בשעה שהשליש הגט, שהשליש יכול ליתנו לאשה, אף הוא גמר בדעתו, וכתבו לשמה, ונתנו לגירושין, אם יאמר הנפקד לגירושין הוא. וכל שכן הכא, שסומך על אחרים, אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו, ולא חשש לקרותו, וחתם בחותם ידו, שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו, והרי הוא חייב בכל אותו חיוב, אף על פי שלא לוה. מדרבי יוחנן, דאמר (כתובות קא:): 'חייב אני לך מנה בשטר' –חייב, כלומר: אף על פי שלא היה חייב לו. וקיימא לן כוותיה. עכ"ל".
167. דברי הבית יוסף, מובאים גם, על טור חושן משפט, סימן סח, מחודש ט, וכן על טור חושן משפט סימן סט, מחודש ד.
168. רבי יוסף קארו, לאחר שסיים את כתיבת ספרו "בית יוסף", על ארבעת הטורים, הגיע למסקנה כי יש צורך לחבר ספר נוסף שיביא את תמצית דבריו, כפי שכתבם ב"בית יוסף", הוא ה"שולחן ערוך" (רבי יוסף קארו עצמו מסביר בהקדמתו לשולחן ערוך, כי בחר ללקט את המסקנות של הבית יוסף, "בדרך קצרה, בלשון צח וכולל, יפה ונעים, למען תהיה תורת ה' תמימה שגורה בפי כל איש ישראל, כי כאשר ישאלו לאיש ישראל דבר הלכה לא יגמגם בה" (ראה על כך, בהרחבה, אלון, המשפט העברי, עמ' 1096 ואילך, כאשר הקטע המצוטט מובא בעמ' 1097, ליד הערות 32-33).
--- סוף עמוד 46 ---
169. ואכן, ר' יוסף קארו, פוסק כדברי הרמב"ן/הרשב"א, שהובאו על ידו 3 פעמים בבית יוסף (ראה: פיסקאות 164-167 לעיל), הלכה למעשה, בשולחן ערוך, חושן משפט, סימן מה, סעיף ג, כפסק הלכה, מבלי להסביר את הטעם של השו"ת הנ"ל: