יג.4.3 אימוץ הגישה בנושאי הכלים של השולחן ערוך ובספרות הפסיקה
שלאחר השולחן ערוך
--- סוף עמוד 48 ---
173. כך אומר הש"ך, על השולחן ערוך, חושן משפט, סימן מה, ס"ק ה: "מכל מקום מתחייב, כיוון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר" (והמקור המוזכר הוא שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן עז; צוטט לעיל, במלואו, בפיסקאות 158-159).
174. בספרות ההלכה, התקבלה עמדה זו, בלבוש, חושן משפט, סימן מה, סעיף ג:
"הודאה בחותם ידו והשטר נעשה בגופן של גוים, והדבר ברור שהחתום אינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו, כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות אחרים ודאי גמר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר אותו שהאמין על עצמו".
175. כך גם נפסק, הלכה למעשה, בערוך השולחן, חושן משפט, סימן מה, סעיף ה, אשר כדי שיהיה קל להבין את החידוש שבו, ראיתי לנכון להביא גם את הסעיפים ג-ד, וכך נוצרת ההנגדה או ההבלטה של דין חתימת הצד, לעומת חתימת העדים:
"ג. העדים מחוייבים לקרות השטר בעצמם, קודם שיחתמו, ויקראו מלה במלה. ואם אחר קורא לפניהם – לא מהני [אינו מועיל ואינו תקף].
וי"א [ויש אומרים], דאם שנים קוראים לפניהם – מהני. דכיון שהם יודעים הענין שלפניהם נעשה, או שבפניהם הודה הבעל דבר, רק שצריכים לקרות השטר – לא הוה כעד מפי עד, רק דאחד אינו נאמן, אבל שנים נאמנים, ואפי' שלא לפי תומם.
ואם אינם מבינים לשון השטר – יתרגמו להם הקוראים, והם חותמים.
וי"א דלכתחלה צריכים להבין לשון השטר, ושיקראו דוקא בעצמם, ולא מהני מה ששנים קורין לפניהם, ואף אם קריאתם הוא לפי תומם – לא מהני. אבל בדיעבד
--- סוף עמוד 49 ---
כשר, כששנים קורין לפניהם, ואף שלא לפי תומם, ואף כשאין מבינים לשון השטר [ש"ך]:
ד. כשראש ב"ד חותם את עצמו בעד על השטר – התירו חז"ל כשהסופר שלו קורא לפניו, אע"פ שלא קרא בעצמו, מפני שאימתו מוטלת עליו, לא ישקר. ודוקא, סופר שלו; אבל סופר אחר – לא מהני. וכן, אדם אחר כשקורא לפניו הסופר של הראש ב"ד – לא מהני, דאין אימת אנשים אחרים על הסופר של הראש ב"ד, וכן אין אימת ראש ב"ד על סופר אחר. ונ"ל [ונראה לי] דכשהדיין קורא לפני הראש ב"ד או השמש שלו, ג"כ מהני [גם כן מועיל] דידוע דאימתו מוטלת עליהם:
ה. ודוקא לעדים, החיוב לקרות השטר.
אבל בעל דבר, שחותם על השטר להתחייב את עצמו בשום דבר, או לפטור את חבירו משום דבר, אפילו חתם את עצמו כשלא קרא את השטר, ואפילו ידענו שאינו יודע כלל מה שכתוב בשטר, ואפילו נכתב השטר בלשון הגוים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות ואינו מבין הלשון כלל – מ"מ [מכל מקום], מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו. כיון שלא חשש לקרותו, וסמך עצמו על נאמנות של אחרים – הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שנכתב שם.