"בעזה"י. פתח תקוה ת"ו. התשי"ז לפ"ג.
אודות מי שבא לגרש את אשתו בבית דיננו, והאשה הסכימה להתגרש, אם יאות הבעל לשלם לה סכום כתובתה, שעולה בסך הכל לשלשת אלפים ל"י.
והבעל טוען, כי מסדר החו"ק [החופה והקידושין] עשה יד אחת עם חמיו, ומבלי ידיעתו, רשמו בכתובתה את הסכום הנ"ל, והמדובר ביניהם היה רק סכום של אלף וחמש מאות ל"י. ובשעת החופה, מבלי להסתכל יפה בכתובה, חתם עליה [החתן] עם עוד שני עדים.
והאשה מכחשת כל זה, ודורשת סכום כתובתה במילואה".
187. הדיון בתחילת פסק הדין מביא את המקורות שעסקנו בהם קודם, דהיינו: תשובת הרשב"א האחרונה, ופסיקתה בבית יוסף וברמ"א (שו"ת יביע אומר, שם, בהמשך לקטע שצוטט לעיל, סעיף (א) בתשובה):
"(א) מרן הב"י אה"ע [בית יוסף, אבן העזר] (ס"ס סו) כ' בזה"ל [כתב בזה הלשון]: כתוב בתשו' הרשב"א (סי' תרכט), על עם הארץ שבא לגרש את אשתו, וא"ל הב"ד [ואמר לו בית הדין] שיפרע לה כתובתה. ואמר: שלא הבין כשקרא החזן את הכתובה, ולא הבין התנאים. ושאלו את פי הרב רבינו מאיר, והשיב – דשומעין לו. והוא (הרשב"א) אומר: דאין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בע"פ [בעל פה], ועל פיו חתמו בו. ואם אין אתה אומר כן, לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא לנשים שכולם יטענו כן. ואין אלו אלא דברי תימה. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה, חכם עם איש שיבה. עכ"ל (הרשב"א). ואיני יודע למה נחבא אל הכלים, משום
--- סוף עמוד 54 ---
דחזא גברא, כיון דתיובתא לא חזא. ולענין הלכה, נ"ל [נראה לי] כדברי הרשב"א, משום דאל"כ [שאם לא כן] לא שבקת חיי לכל בריה, שכל עמי הארץ יאמרו כן. עכ"ל הב"י [עד כאן לשון הבית יוסף] . וכן פסק הרמ"א בהגה (סי' סו, סי"ג [סימן סו, סעיף יג]). ע"ש".
188. הדיון עד כה נסב על השאלה כיצד לנהוג, כאשר העדים הם החתומים על המסמך, ואחד הנימוקים לתקפות השטר הוא החשש לערעור הבטחון במסמכים חתומים על ידי עדים, אם תתקבל טענתו של אותו צד.
189. האם הדין יהיה שונה, כאשר הצד המתחייב הוא זה אשר חתום על המסמך?
190. על כך עונה הדיין, הרב עובדיה יוסף, בהמשך פסק הדין, תוך התבססות על השו"ת הנ"ל של הרמב"ן/ הרשב"א (יביע אומר, שם, בהמשך הדברים):
"ונראה לפע"ד [לפי עניות דעתי], דע"כ [שעד כאן] לא פליג הר"מ בזה, אלא כשחתמו עדים בלבד, שלא נעשתה אז שום פעולה מצדו, לכן, נאמן לומר: שלא הבין.
אבל, אם הוא עצמו חתם, לכ"ע [לכולי עלמא – לפי דעת הכל] אינו נאמן, כיון שעשה מעשה כזה.