וכעין מ"ש מרן הב"י בחו"מ (סי' קמז) בשם הריטב"א, בדין העורר על השדה והוא חתום עליה עד שאיבד זכותו, דהני מילי דוקא בחתום וכיו"ב שעשה מעשה, ולאפוקי היכא דא"ל זיל זבין [שאמר לו: 'לך ומכור'] או שהיה שם בשעת המכר, ושתק. ע"ש [עיין שם]. ועוד, שהואיל וחתם הו"ל [הווה ליה, זה כמו] כההיא דקי"ל בחו"מ (ר"ס מ) שאם כתב לו בשטר: 'הריני חייב לך מנה', אע"פ ששניהם מודים, והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום – חייב לשלם, שהרי חייב עצמו, כמו שישתעבד הערב. ע"ש [עיין שם]. ואינו נאמן לומר: 'לא ידעתי מה היה כתוב בשטר'. וע' [ועיין] בש"ך שם.
--- סוף עמוד 55 ---
וכן מצאתי בתשו' המיוחסות להרמב"ן (סי' עז [היא התשובה שהובאה לעיל במלואה בפיסקאות 158-160]), שנשאל בדין שטר שנעשה בכתיבת עכו"ם והוא חתום עליו, אי נימא כיון דלא ידיע למקרי, לא מהני וכו'. והשיב: כל שחתם ידו יוצא עליו – גובין ממנו מבני חרי. דאפי' לכשתמצא לומר שכשאינו יודע לקרות, אינו מתחייב, מ"מ [מכל מקום] מסתמא אני אומר, כל שהוא חותם, ודאי קרא, ואח"כ חתם וכו'. ועוד, שאפי' המלוה מודה שאינו יודע לקרות, א"נ [אי נמי, גם] יש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ [מכל מקום], מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו, כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות אחרים, הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו. וה"ט [וזה הטעם] דשליש וכו', וכ"ש הכא, שהוא חייב מדר' יוחנן, דאמר (כתובות קא:) חייב אני לך מנה חייב, כלומר אע"פ שלא היה חייב לו. וקי"ל כריו"ח [וההלכה היא לפי דעתו של ר' יוחנן]. עכ"ל [עד כאן לשונו].
וכן פסק מרן בש"ע בחו"מ (סי' מה ס"ג) וז"ל [וזה לשונו; הובא לעיל בפיסקה 169]: הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו. ע"כ [עד כאן] .
וכן ראיתי עוד להכנה"ג אה"ע [בכנסת הגדולה, אבן העזר] (סי' סו הגב"י אות לט) שכ', דמ"ש מהר"ם דשומעין לו, היינו דוקא בכתובה, דעדים קא מחייבי ליה; אבל כשהוא עצמו חותם – אנן מחייבינן ליה, דהא ודאי חזקה היא דלא חתים עד דידע מאי דאכתיב עליה. א"נ גמר בדעתו להתחייב בכל הכתוב עליו. מהר"ר בצלאל בתשו' סי' כה. עכ"ל. וזה כד' התשו' המיוחסות הנ"ל.
--- סוף עמוד 56 ---
ומעתה, בנ"ד [בנידון דידן], נראה דלכ"ע [שלכולי עלמא] חייב לשלם סכום הכתובה במילואה".
191. ובהמשך (בסעיף ב של פסק הדין), מסביר הדיין הרב עובדיה יוסף (שם), כך: "ובימי חרפי הייתי אומר שזהו הטעם שאנו נוהגים להחתים את החתן על הכתובה, מלבד שני העדים" (והוא מסביר כי הדבר נובע מהצורך לפסוק כמרן הרב קארו, כמבואר בהרחבה, שם).