יג.2.5. 3 פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, בעניין נוסח כתובה אשכנזית
למי שאינו אשכנזי
197. במקרה נוסף, שהגיע לבתי הדין הרבניים, דן בית הדין הרבני הגדול (בהרכב הדיינים הרב שאול ישראלי, הרב יוסף קאפח והרב מרדכי אליהו), כאשר עמד לדיון תוקף הכתובה בין הצדדים, שנוסחה ככתובה של אשכנזים [על אף שהבעל היה לא אשכנזי], ובחתימת ידו קיבל הבעל את "חרם דרבינו גרשום, כמנהג האשכנזים" (ערעור תשל"א/12, פד"ר, חלק ט, עמ' 142, בעמ' 156).
198. לעניין תוקף התחייבות זו, נאמר בפסק הדין על ידי הרב ישראלי (פד"ר, כרך ט, עמ' 156-157):
"ובסמ"ע, סימן סא, ס"ק נ"ג: דה"ל לומר כן מתחילה, אינני מבינו, תפרשוהו לי ואדע. וכ"כ [וכן כתב] שם בש"ך, שמציין לסי' מ"ה, ס"ג, ושם בהודאה בחתם ידו וכו' והדבר ברור שא"י [שאינו יכול] לקרות, ויש עדים שחתם, עד שלא קיבל, ומ"מ [ומכל מקום] מתחייב הוא
--- סוף עמוד 60 ---
בכל מה שכתוב בו. ושם בסמ"ע מתשו' הרמב"ן: מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו, כיון שלא חשש לקרותו, וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות אחרים, הוא גומר בדעתו בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו, וכן הוא שם בש"ך [הדברים הובאו לעיל, בפיסקה 173].
ואינו דומה כלל להא דהרשב"א באשה, שמצרו לה קרקעות נדוניתה בשדה שלה, שהקדישוה האחים שלא בידיעתה, כי לא היא החותמת על הכתובה אלא הבעל, ואין זה גם מעיקר השטר, רק שנדון בזה מכוח שתיקתה. ע"ז [על זה] שפיר אמר הרשב"א, שאינה מרגשת במה שכתוב בכתובתה. משא"כ [מה שאין כן] כשחתם הוא עצמו על השטר, חת"י [חתימת ידו] היא קבלת נאמנות הכתוב עליו, וכמש"כ [וכמו שכתב] הרמב"ן, וכנ"ל.
וגם אם לא נראה חתימתו כקבלת חרם דרבינו גרשום, עכ"פ [על כל פנים] יש לראות הנישואין שהיו על דעת המנהג המקובל בארץ, שכולם מקבלים ע"ע [על עצמם] חיוב שלא לגרש בע"כ [בעל כורחה] , אם זה מצד החדר"ג [חרם דרבינו גרשום] כמנהג האשכנזים, ואם זה בקבלה בשבועה כמנהג הספרדים. אף אם ישנן יוצאי ארצות שבהם לא נהגו לא בזה ולא בזה, כשמתחתנים בארץ, על דעת המנהגים המקובלים כאן התחתנו. ואם אמנם צודק הגר"י קאפח בהערתו על רושמי הנישואין שאינם מקפידים על מנהגי העדות, ואילו שאלנו את הבעל בשעתו, האם רצונך לצאת ממנהגי הספרדים וכו', היה דוחה שאלתנו בכל תוקף; אי"ז שייך לניד"ד [אין זה שייך לנידון דידן], שגם הסכמת האשה נדרשת לתנאי הנשואין, ואין ספק שלא תסכים להיות מופלה לרעה לעומת רעותיה, שיוכל בעלה להוציאה מביתו בכל עת שיעלה רצון מלפניו, בעוד שרוב הנשים מכל העדות מוגנות בפני שרירות לב מעין זו.