--- סוף עמוד 61 ---
ובכגון דא, ודאי סופו הוכיח על תחלתו, שקשריו עם המזכירה היו מלכתחילה מכוח ההפקרות והפריצות השוררים ברחוב. ואף שהאשה עצמה בדבריה הראשונים בפני ביה"ד אמרה: לא אמרתי שהוא חי עם אשה אחרת וכו', הרי זה מוכיח רק את תמימותה, ואת אי רצונה לטעון דברים שאינה בטוחה בהם בודאות. ואולי, גם מחמת שהיה רצונה לחפות עליו, כדי שיחזור אליה. אבל לפנינו, הן כבר נתגלו כל העובדות בהמשכן, שזה מוכיח על התנהגותו מעיקרא. אין, איפוא, מקום לפטור הבעל מחיוב זה, בין לפי הכתובה, בין לפי מנהג המדינה.
עפ"י כל הנ"ל, נראה שיש לפסוק:
א. מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק הדין מיום ה' באלול תשל"ב. הבעל נשאר בחיובו במזונות הן לשעבר והן להבא.
ב. כב' ביה"ד האזורי ידון בדבר גובה המזונות שעל הבעל לתת לאשתו – המערערת, הן בנוגע לעבר והן בנוגע להבא. ג. עם זאת נראה שלפי התנאים על האשה להסכים לקבל ג"פ, וראוי שהצדדים ינהלו משא ומתן בכדי לבא לידי הסכמה לגירושין".
199. לפני שאעבור לדון בגישת הרב קאפח, אבהיר כי גם עמדת הרב ישראלי, שהובאה לעיל, אינה נחרצת בכך שעצם החתימה מספקת, גם אם לא הבין אותה החותם, כי הנימוק המרכזי – שלפי הבנתי היה זה שהכריע את הכף - הוא הבנתה והסכמתה של האשה, לכך שלא תופלה לרעה לעומת נשים אחרות.
אין להסיק מדברי הרב ישראלי, כי הכלל, לפיו כל חותם מתחייב ביחס לתוכן התחייבותו, גם מבלי שהבין את תוכנה, הוא כלל רחב ללא סייגים, שכן, כאמור, הוא הופעל כאן נגד הבעל, שחתם על כתובה אשכנזית (אף שלא היה אשכנזי), כי הדבר נועד להגנת האשה, כמוסבר לעיל.
--- סוף עמוד 62 ---
200. עמדה אחרת, הקרובה יותר לניתוח של מהות הכלל של חתימה על מסמך שהחותם אינו מבין את תוכנו, מצויה בדברי הרב יוסף קאפח, המציג את עמדתו באופן הבא (פד"ר, שם, בעמ' 158-160):
"והנה מה שיש להם כתובה אשכנזית, ושם יש חדר"ג [חרם דרבינו גרשום] וכו', ודמה כת"ר [ודימה כת"ר, הכוונה לדברי הרב ישראלי, שהובאו לעיל בפיסקה 198] למה שנפסק בשו"ע חו"מ סי' ס"א סי"ג: מי שטוען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים – אין שומעין לו. ופסקו זה של מרן בנוי על תשובת הרשב"א, סי' תרכ"ט, הובאה בב"י אה"ע, סוף סי' ס"ו, וז"ל [וזה לשונו]: כתוב בתשובות הרשב"א סי' תרכ"ט, על עם הארץ שבא לגרש את אשתו, ואמרו לו ב"ד, שיפרע לה כתובתה, ואמר: שלא הבין כשקרא החזן הכתובה, ולא הבין התנאים. ושאלו את פי ה"ר מאיר, והשיב – דשומעין לו. והוא אומר: דאין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בע"פ, ועל פיו חתמו בו; ואם אין אתה אומר כן, לא הנחת חיוב לעם הארץ ולא על הנשים, שכולם יטענו כן, ואין אלו אלא דברי תימה, אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה, עכ"ל. ועל זה כתב מרן הב"י: ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא כיון דתיובתא לא חזא. ולענין הלכה, ס"ל כדברי הרשב"א, משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן.