--- סוף עמוד 74 ---
212. הנתיב השני של התשובה שכותרתו "חתם על שט"ב ולא ידע שניתוספו בה דברים, אי יכול לערער על חתימתו", קשורה לסוגיה שבפנינו, ואביא את הדברים כלשונם, כפי שכתובים בלשונו של המשיב, הרב מנשה הקטן (משנה הלכות, שם, בסעיף ד; ההדגשות הוספו):
"ד) ועתה נפן, אם יכול הבע"ד לערער על חתימתו, או לא.
הנה, בפשרה בטעות – בטלה הפשרה, והקנין חוזר, כמבואר בטוש"ע סי' כ"ה ס"ה: דיין שטעה, וחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ועשה זה פשרה עם בעל דינו, כדי שלא ישבע, ואח"כ ידע שאינו בן שבועה, אף על פי שקנו מידו על הפשרה – אינה כלום, דקנין בטעות הוא וחוזר, ועי' סמ"ע שם, שכ"כ מהרי"ק וב"י וד"מ, ועי' ש"ך.
ובנ"ד אע"פ [ובנדון דידן, אף על פי] שאין הנידון בטעות בפשרה, אלא שחתם על הפשרה בטעות, מ"מ [מכל מקום], נראה דודאי יכול לערער על חתימתו, והקנין חוזר.
דהנה, הרשב"א בתשו', ח"א, סי' תרכ"ט: נשאל, ביהודי עם הארץ, שבא לגרש את אשתו, וכשאמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה, אמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנה, ולא הבין התנאים. וכותב, כי שאלו את פי הרב רבי מאיר ז"ל, והשיב: דשומעין לו. והוא אומר: דאין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בעל פה, ועל פיו חתמו בו. ואם אין אתה אומר כן, לא הנחת חיוב לעמי הארץ, ולא על הנשים, דכולן יטענו כן. ואין אלו אלא דברי תמה. אבל, מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה. ע"כ [עד כאן]. והב"י אה"ע סי' ס"ו הביאו. ותמה עליו: אמאי הסכים להר"מ ז"ל. ולענין הלכה, נראה כרשב"א ע"ש [עיין שם]. וכן פסק הרמ"א אה"ע, סי' ס"ו, סעיף י"ג, וז"ל [וזה לשונו]: 'עם הארץ שבא לגרש, ואמר אח"כ: שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובה – אינו נאמן, דודאי העדים לא
--- סוף עמוד 75 ---
חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה בעל פה. ועי', חלקת מחוקק, שם. ומדברי הרמ"א מתבאר, דאין הכי נמי, אם היו חותמין בלי להגיד לו תוכן ההתחייבות, היה יכול לטעון שלא הבין, אלא כיון שאין חותמין רק עדים שיודעים לקרות, ודאי אמרו לו מה כתיב שם. ובאמת, שכן מתבאר מתשו' הרשב"א גופא, שכתב דחזקה שהעידו עדים בעל פה, ועל פיו חתמו בו.
ולפ"ז [ולפי זה], באופן דידעינן בברירות [שאנו יודעים באופן ברור] שלא אמרו לו העדים תוכן הכתובה, או שאמרו לו, ולא הבין, הנה בטלה החזקה, ואין תוקף להתחייבות זה, כיון שלא ידע על מה הוא חותם".
213. הקטע המודגש, תומך בעמדתי ובנתוני התיק שבפניי. במילים אחרות, כאשר ברור לנו, כמו שהוכח בראיות שנשמעו בתיק זה, כי הבנק לא אמר דבר למבקשים, לא סיפר להם כלל כי יש להם זכות לדיור חלוף, וכי בחתימתם מוותרים המבקשים על זכות זו, מכאן, שגם לפי דברי הרשב"א, כפי שפרשם בעל "משנה הלכות", "אין תוקף להתחייבות זה, כיוון שלא ידע על מה הוא חותם", כלשון הסיפא של הקטע המצוטט בפיסקה הקודמת (בסופה).