214. בהמשך, מסביר הרב מנשה קליין (משנה הלכות, שם):
"הרי, דאפילו הכתובה, שהוא דבר מפורסם, והעמידו עדים, וקראו לפניו הכתובה, אפ"ה [אפילו הכי = אפילו כך], אם טוען שלא ידע מה שכתוב בכתובה, ומה שקרא החזן לא הבין, נחלקו הראשונים, אם להאמין לו, או לא. אבל, כשידוע שלא אמרו לו כלום מתוכן הכתובה, הסכים עמו גם הרשב"א, וכן הלכה, כמבואר ברמ"א וח"מ הנ"ל.
ק"ו לבע"ד [קל וחומר לבעל דין], שטוען שלא ידע מה כתיב בשט"ב אלו, ולא קרא בהם, ורק לבקשת הב"ד חתם על השטר. אמנם, לא הגידו לו תוכן הדברים לאשורן, שבחתימתו זה הוא מאשר שיכולין הב"ד לפשר ביניהם, כראות עיניהם, בלי שום זכות ערעור. ואילו ידע
--- סוף עמוד 76 ---
כן, לא היה חותם. אלא, שלפי תומו, חשב שזה הסדר על קבלת הב"ד. וגם הב"ד מודים לכל זה, כמו שבעצמם מעידים הם במכתבם, שתשעים אחוז מאנשים הבאים להב"ד סומכים על הב"ד, ולא קוראים בכלל הנוסח של השט"ב, רק חותמים בלי ראות מה שחותמים. וגם הב"ד אינם מבארים להם את הכתוב בה, אע"פ שיודעים ומעידים, שרוב החותמים אינם יודעים מה כתיב בה. והבעלי דינים, שאינם מנוסים בזה, חושבים שכן הסדר לחתום על שטר לפני ב"ד, על קבלת הד"ת [הדין תורה]. ואם כן, טענתו ודאי טענה מעליא הוא, שהיה הקנין והחתימה בטעות."
215. הנתונים בפניי, דומים מאד למה שנהוג היה בבית הדין בליקווד. אנשים אינם קוראים את המסמכים המוצגים בפניהם, וסומכים על הבנק, מבלי שהוא מסביר להם את תוכן המסמך. לכן, כמסקנת משנה הלכות, "ודאי טענה מעליא [טענה מעולה] היא, שהיה הקניין והחתימה בטעות" (הקטע האחרון שצוטט בסופה של הפיסקה הקודמת).
216. ובהמשך, מתייחס הרב קליין לדברי השולחן ערוך, שהבאנו לעיל מספר פעמים (שו"ת משנה הלכות, שם, בהמשך הקטע שצוטט לעיל, בסעיף ה):
"ה) ואע"ג דבחו"מ סי' מ"ה, ס"ג, איתא: 'הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו. והטעם כתבו בסמ"ע וש"ך שם, כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר ע"כ [עד כאן].
ולפ"ז [ולפי זה], היה אפ"ל [אפשר לומר], דהוא הדין בנ"ד, כיון שלא חשש לקרות השט"ב, מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו.
--- סוף עמוד 77 ---
אך, באמת ההוא דחו"מ, אינו דומה כלל לנ"ד [לנדון דידן].
חדא, שאינו דומה למי שחותם על איזה שטר בסתם, ואין לו מושג מה כתיב בה, דודאי הו"ל [הוה ליה – היה לו] לקרות מה שכתוב בו. וכיון, שלא טרח לקרותו, סמך עצמו על אחרים, ואיהו דאפסיד אנפשיה. אבל כאן, הוא חושב שזה הסדר בב"ד. ובפרט, אם יודע קצת תוכן השט"ב הישנים והמקובלים בכל התפוצות, הנה יש לו מקום לחשוב שאי"צ [שאינו צריך] לקרותו, כיון שיודע בערך תוכן הדברים, ומשו"ה [ומשום הכי = כך] לא דקדק לקרותו, שלא עלה על דעתו שניתוספו בה דברים כה חמורים. ולא דמי לההוא דחו"מ, דלא ידע כלל מה כתיב בה, או בכמה הוא מתחייב, דפשיטא שהיה לו לקרותו לפני שחותם.