"(א) היו המקרקעין שעוקלו, משמשים, כולם או מקצתם, דירת מגורים לחייב, לא יהיה רשם ההוצאה לפועל רשאי להורות על מכירת המקרקעין ועל פינוי החייב ובני משפחתו הגרים עמו מהמקרקעין, אלא לאחר שהוכח, להנחת דעתו, שיהיה לחייב ולבני משפחתו הגרים עמו מקום מגורים סביר או שיש לו ולבני משפחתו הגרים עמו יכולת כלכלית המאפשרת מימון מקום מגורים סביר, או שהועמד לרשותם סידור חלוף.
(ב) ראש ההוצאה לפועל ראשי לקבוע שהסדור החלוף יהיה בהמצאת דירה אחת או בתשלום פיצויים או בדרך אחרת".
יד. 2. מקורות הסעיף במשפט העברי הקדום
--- סוף עמוד 81 ---
227. יסודותיו של סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, נעוצים עוד במשפט העברי העתיק, שם באה לידי ביטוי ההגנה על הזכויות הבסיסיות ביותר הנחוצות לקיומו של אדם שחייב לפרוע חוב, בציווי "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (ספר דברים, פרק כד, פסוק ו), ומסביר רש"י על הפסוק: "אם בא למשכנו על חובו בבית דין, לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש" רש"י, למעשה, מתרגם חזרה מארמית לעברית, את תרגום אונקולוס על הפסוק הנ"ל: "ארי בהון מתעביד מזון לכל נפש". והדברים מובאים בתלמוד הבבלי, מסכת בבא מציעא, דף קיג, עמ' א. וראה על כך בתחילת ספרו של פרופ' מנחם אלון חובות הפרט בדרכי גביית חוב במשפט העברי (ירושלים, תשכ"ד), עמ' 1-3 ( =כבוד האדם וחירותו בדרכי ההוצאה לפועל: ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, ירושלים, תש"ס).
228. "דברים שעושים בהם אוכל נפש", כלשון רש"י הנ"ל, משמעם הזכות למינימום תנאי הקיום האנושיים.
229. לעניין זה, ראה דבריו של כב' השופט יעקב טירקל, בפיסקה 3 לפסק דינו, ברע"א 1132/94 פי. אף איי. אסטבלישמנט נ' יונה רוזנר, פד"י מט(5) 215 (1996), המתייחס למקור זה של המשפט העברי, בהקשר לפרשנותו של סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל (שצוטט, במלואו, בפיסקה 226 לעיל).
230. וכך, הוא כותב ( שם, בעמ' 218, מול האותיות א-ג):
"גם בדיקת תכליתו של סעיף 38 תוך הקבלתו לסעיף 33(ב)(2)לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, הנוקט אף הוא לשון דומה, מחייבת את המסקנה. מתוך סעיפים אלה משתמעת בבירור הכוונה שאדם שדירת המגורים שלו נמכרה מחמת דחקו, לא יושלך לרחוב ולא יישאר ללא קורת גג מעל לראשו. כאן משתקף גם העיקרון עתיק היומין של המשפט העברי, המכיר בזכותו של הנושה לגבות את החוב בדרכי כפייה אך נזהר שלא 'למחוץ' את החייב (כמו, לדוגמה, בפסוק 'אם-חבל תחבל שלמת רעך עד-בא השמש תשיבנו לו; כי הוא כסותה לבדה, הוא שמלתו לערו במה ישכב ...' (שמות, כב, כה-כו)). בידי הנושה ניתן אמנם הכוח למכור את