ב. גם בהסכם המשכון חתמו המבקשים על סעיף 3.ד, שנכתב בנוסח הבא:
"...במקרה של מימוש המשכון לפי שטר זה, לא יהיה הממשכן ו/או כל אדם ו/או גוף אחר מוגנים על פי חוקי הגנת הדייר, לרבות: סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, ולא על פי סעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967, ולא על פי כל חוק אחר או כל חוק אחר שיבוא בנוסף עליהם או במקומם".
ג. ייפוי כח נוטריוני בלתי חוזר, מיום 16.4.97, שנחתם על ידי המבקשים והאם (רבקה איזובל), וכמו כן על ידי המנוח ויקטור איזובל ז"ל, בפני הנוטריון, עו"ד אמנון אבלס, הכולל, בין היתר, הסכמה של המבקשים על כך שהבנק עצמו, מוסמך לעשות, בין כלל סמכויותיו, את האמור להלן:
"...למשכן... בשמנו ובמקומנו את זכות הבעלות ו/או החכירה שיש או תהיה לנו בנכס... הכל בתנאים ובהוראות אשר מרשנו ימצאו לנכון... לרבות: ויתור על כל הגנה לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972 ו/או לפי סעיפים 38 ו-39 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, כפי שיתוקנו מפעם לפעם ו/או לפי כל דין אחר שישנו היום ו/או שיהיה בעתיד בנוסף ו/או במקום החוקים הנ"ל".
37. לטענת הבנק, היה באפשרותם של המבקשים לקחת את המסמכים שהכין הבנק (כאמור בס"ק (א) ו-(ב) של הפיסקה הקודמת), הכוללים תניית ויתור זו, טרם החתימה, ולקוראם ביישוב הדעת, או לתרגמם בעזרת מי מטעמם. בחירתם שלא לעשות זאת, מתברר, כיום, כי היא בעוכריהם; אך, אין להטיל מחדל זה לפתחו של הבנק.
38. הבנק מוסיף וטוען, כי מועד נוסף, בו עמדה למבקשים האפשרות לקרוא ולהבין את מסמכי המשכנתא, הוא המועד בו נשלחו המבקשים על ידי הבנק לחתימה בפני נוטריון על ייפוי הכח הבלתי חוזר (כאמור בפיסקה 36(ג) לעיל). כאשר חזרו
--- סוף עמוד 17 ---
המבקשים לבנק, עם ייפוי הכח החתום על ידם, וחתימתם מאושרת על ידי נוטריון, רשאי היה הבנק להניח כי הנוטריון – הפועל כדין – הסביר למבקשים את משמעות הזכויות החוקיות הקיימות להם, ואת משמעות הויתור עליהן.
גם כאן, משלא הוסבר למבקשים (לטענתם) על ידי הנוטריון, מהי משמעות חתימתם על ויתור הגנת הדיור החלופי, אין להם להלין אלא על עצמם.
39. לחלופין, טוען הבנק, כי לסעיף 33 לחוק הגנת הדייר אין אף תחולה ראשונית, משום שהנכס אינו רשום על שם המבקשים, בלשכת רישום המקרקעין.
40. ביחס להגנת בית המגורים, על פי חוק ההוצאה לפועל, טוען הבנק, כי גם אם ייקבע על ידי בית המשפט כי המבקשים זכאים לדיור חלופי, הרי שהמשמעות של הזכות האמורה היא, לכל היותר, זכות לתביעה כספית, בגובה של דמי שכירות ל-18 חודש, הקיימת למבקשים כלפי הבנק (זאת, כנראה, בהסתמך על סעיף 38(ג)(2) לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז-1967, על פי התיקון מיום 17 למאי 2009).