177. אשר לטענות המבקשת, כי היא נכנסת לגדר המונח "ערב יחיד", עונה הבנק, כי טרם נקבע האם יש להחיל את חוק הערבות גם על הממשכן. לטענת הבנק, גם אם אכן חל חוק הערבות, ובתוכו תיקון תשנ"ב, אף על ממשכן, במקרה זה אין המבקשת נכנסת לגדר של
--- סוף עמוד 27 ---
"ערב יחיד", מאחר והמבקשת ערבה בהיקף בלתי מוגבל, ואינה ערבה ל"חיוב", כהגדרתו בפרק ב לחוק הערבות.
178. על כן, טוען הבנק, כי דינם של טענות המבקשת, בעניין בטלות המשכנתאות, מחמת אי קיום הוראות פרק ב לחוק הערבות, להידחות על הסף.
179. עוד טוען הבנק, כי מאחר ושטר המשכנתא הראשון נחתם להבטחת אשראי ללא הגבלה בסכום, כפי שהעיד מר קצב, מדיניות הבנק במקרה ספציפי זה, אינה ליידע את הערב בכל שנה על גובה החוב, מאחר ואין נפקות לשינויים במצב החוב.
180. בעניין זה טוען הבנק, כי בוצע נוהל "גילוי לערב", באמצעות הבן, מיופה הכוח. על כן, אין המבקשת יכולה לטעון, כי קופחה זכותה לקבלת מידע מהבנק.
181. בנוגע לטענת המבקשת, כי ייפוי הכוח נערך לטובת הבן באופן אישי, ומאחר ובעת רישום המשכנתאות לא היה לבן חוב לבנק, אין המשכנתאות בתוקף, הבנק משיב באופן הבא: תיאורטית, אכן, יכול היה הבן, באמצעות ייפוי הכוח, למשכן את הנכס, אף לחיובי אחרים, אשר לא מוזכרים בייפוי הכוח. עם זאת, מציין הבנק, כי, כפי שעולה מהסדר החובות, הבן אכן חב היה לבנק, וזאת מכוח ערבותו לחובות החברות שניהל. בהתאם לכך, טוען הבנק, כי בניגוד לטענת המבקשת, המשכנתאות נועדו להבטיח את חובות הבן, לרבות החובות להם ערב הבן.
182. לטענת הבנק, אין לראות ברישום המשכנתא השנייה, הכרה של הבנק בבטלות המשכנתא הראשונה. לטענתו של הבנק, אין במשכנתא הראשונה כל פגם, ורישום המשכנתא השנייה, נעשה במסגרת הסדר חובות, אשר נועד לעשות סדר בדברים, ולהיטיב עם המבקשת והבן.
183. הבנק מציין, כי העניק לבן אשראים נרחבים, על בסיס ייפוי הכוח, ולא היה צריך לחקור ולדרוש אחר כוונת המבקשת. לטענת הבנק, דרישה ממוסד פיננסי, הנוהג להעניק אשראי, על בסיס ייפוי כוח, כדרך שבשגרה, כי יתחיל לבדוק, בכל פעם, את כוונתו של מייפה הכוח, עשויה לעצור ולהאט את פעילותו הפיננסית של המשק, ואין זו מדיניות כלכלית ושיפוטית נכונה.
184. בקשת הבעל לסעד הצהרתי, נגועה, לטענת הבנק, בחוסר תום לב, ונועדה למנוע את הליך מימוש המשכנתא על ידי הבנק. לטענת הבנק, הבעל לא הרים את הנטל המוטל עליו, ולא עלה בידיו להוכיח ולו אחת מטענותיו, זאת, נוכח אמירות אי האמת בהן הסתבך הבעל, וכן נוכח הודאתו של הבעל, כי עדותו אינה שווה מאומה. על כן, יש לדחות את בקשת הבעל על הסף.