--- סוף עמוד 28 ---
185. לסיום, מבקש הבנק מבית המשפט, לדחות את בקשותיהם של המבקשת והבעל, ולהורות על מימוש הנכס, באופן מיידי, ובכלל זה, על חידוש כל ההליכים בתיק ההוצל"פ שנפתח, וכן כי בית המשפט ישית על המבקשת והבעל, הוצאות שכר טרחת עו"ד בשיעור גבוה, באופן מיוחד, בתוספת מע"מ כדין.
דיון
186. בהתאם להחלטתי (ראה: פיסקה 19 לעיל), אדון ואכריע, תחילה, בעניינה של המרצת הפתיחה 3108/04, אותה הגישה המבקשת, ומיד לאחר מכן, אדון ואכריע בעניינה של המרצת הפתיחה 6052/07, אותה הגיש הבעל.
המרצת פתיחה 3108/04
187. כדי להכריע בהמרצת פתיחה זו, יש לבדוק את דיני השליחות, וכן את דיני ייפוי הכוח הנוטריוני, כדי לענות תחילה על השאלה האם ייפוי הכוח עליו חתמה המבקשת, הוא ייפוי כוח אשר המשפט נותן לו את הנפקות של מסמך מחייב על פי דיני השליחות, והאם ניתן לעשות שימוש בייפוי כוח זה, כדי לרשום את המשכנתאות, נשוא המחלוקת בתיק זה.
188. בשלב השני של הדיון, אתייחס לייפוי הכוח הספציפי ולמידת תוקפו, ואנתח את לשונו.
189. לאחר כל אלה, אוכל להכריע בתוקפן של המשכנתאות, וזאת לא רק על פי דיני השליחות אלא על פי דיני הבנקאות, הערבות והמשכון, תוך יישומם לעובדות המקרה שבפניי.
כללי – מהות השליחות
190. הצורך במוסד השליחות נובע מכך כי לפנינו "חברה מתפתחת ופתוחה, בעלת פעילות כלכלית עניפה. בחברה כזו, אין האדם יכול לספק את צרכיו או את צרכי זולתו על ידי פעילותו העצמית. עליו להיעזר באחרים, הן לשם ייצור מוצרים והן לשם הפצתם. מכאן הצורך הכלכלי בקיום מוסד השליחות. הגשמתו של צורך זה, אף היא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי. הפעם מכוון רצון זה להענקת כוח לאחר לפעול בשמו של מעניק הכוח או עבורו" (דבריו של פרופ' אהרן ברק, חוק השליחות (מהדורה שנייה, ירושלים, תשנ"ו-1996), כרך ראשון, סעיף 161, עמ' 309-310; וראה המשך הדיון בעניין זה, בפרק השלישי של הספר, הנושא את הכותרת: "תורת השליחות").
191. סעיף 1 לחוק השליחות קובע, כי "שליחות היא יפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי".
192. מהות השליחות, באה לידי ביטוי, באימרת חז"ל, המופיעה בתלמוד הבבלי, מסכת קידושין, דף מב, עמ' א (אימרה זו מופיעה בתלמוד הבבלי בעוד עשרה מקומות, וכן בתלמוד
--- סוף עמוד 29 ---
הירושלמי ובמדרשי הלכה. היא התקבלה הלכה למעשה ברמב"ם, הלכות אישות, פרק ג, הלכה טו, וכן בטור, חושן משפט, סימן קפב, ובשולחן ערוך, ברמ"א, שם, סעיף א; בספרות ההלכה, על פי פרוייקט השו"ת, מונח זה מופיע ב-540 מקורות): "שלוחו של אדם כמותו". משם, הועתקה אימרה זו של המשפט העברי, לסעיף 2 לחוק השליחות, הקובע כי "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השלוח" (ראה גם: ברק, שם, בסעיף 191, עמ' 355, הערה 16).