251. בהנחה כי המבקשת, אשר חתמה על ייפוי הכוח, עשתה זאת תוך הסתמכות עיוורת על הבן, וללא קבלת כל הסבר מהנוטריון, גם אז, מנועה המבקשת מלהעלות כנגד הבנק את הטענה, שלא הבינה על מה היא חותמת, ובכך להעביר את האחריות של רשלנותה היא ורשלנותו של של הנוטריון (שכזכור קבעתי, כי לא היה רשלן; הרשלנות הנטענת מוזכרת כאן רק לצורך הטיעון המשפטי), אל שכמו של הבנק (ראה: פרשת בנק איגוד, בעמ' 171-174; ע"א 1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פנחס הספל (1995), פ"ד נו(6) 529; ע"א 6645/00 ערד נ' אבן (2002), פ"ד נו(5) 365, 375-376).
252. אין לכחד, כי לבנק חובת זהירות מוגברת, כלפי לקוח וכלפי ערב. על כך, אין חולק. אך, יש מקרים, בהם גם לממשכן או לערב, תהא חובת זהירות כלפי הבנק.
253. במקרה דנן, רשאי היה הבנק, להסתמך, בתום לב, על החזקה כי הנוטריון עשה מלאכתו נאמנה, והסביר למבקשת את משמעותו של ייפוי הכוח עליו היא חותמת. בעניין זה, ראוי לחזור ולהזכיר את דברי השופט בך בפרשת סעתי, " ... כי קיים אינטרס ציבורי רב
--- סוף עמוד 42 ---
חשיבות להשלטת ההבנה בציבור, כי רק במקרה נדיר ביותר יוכל אדם להתכחש לתוכנו של מסמך, שנחתם על-ידיו בפני נוטריון ... " (צוטט לעיל בפיסקה 217 סיפא).
254. אם יש פגמים בייפוי הכוח הנוטריוני, כי אז על פי המדיניות המשפטית הראויה, הבן – ולא הבנק – הוא זה אשר צריך לשאת בנטל הנובע מפגמים בייפוי הכוח, אם יש כאלה (וכזכור, עמדתי העקרונית היא כי ייפוי הכוח תקף לחלוטין, ובפיסקאות האחרונות דנתי רק בטענה חילופית, מעבר לצורך, בלבד).
255. ייפוי הכוח מאפשר, במפורש, את מישכונו של הנכס על ידי הבן. המבקשת, בחתימתה על ייפוי כוח זה בפני נוטריון, יצרה כלפי הבנק, חזות של הרשאה, אשר יש בו כדי לחייבה, מכוח דיני השליחות.
256. המבקשת טוענת בסיכומיה, כי חריגה מהרשאה על ידי השלוח אינה מחייבת את השולח. לצורך כך, מביאה היא את ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה (1994), פ"ד מח(5) 799, בעמ' 812.
ברם, שם אמר הנשיא, השופט מאיר שמגר, את הדברים הבאים, התומכים בדוקטרינת השליחות הנחזית:
"במילים אחרות, אם צד שלישי סביר היה מסיק מהתנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע את אותה פעולה משפטית אחרת, הרי שקמה התחייבות ישירה בין השולח לבין הצד השלישי. מובן כי במערכת היחסים הפנימית בין השולח לשלוח אפשר שאירעה הפרה חוזית, שאז 'זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה' (סעיף 9(א) לחוק השליחות). לעומת זאת, אם הצד השלישי הסיק מתוך התנהגות השולח כי השלוח רשאי לבצע פעולה משפטית, אולם צד שלישי סביר לא היה מסיק זאת, הרי שאין מקום להכרה ביחס הישיר של השולח והצד השלישי".