332. הנשיא בדימוס ברק, מעלה שלוש גישות אפשריות (המוצגות בפיסקה 24 לפסק הדין):
הראשונה, לפיה השיתוף מתגבש עם תחילת אורח החיים התקין והמאמץ המשותף בין הצדדים, ולכן, כאשר בני הזוג חיים באורח חיים תקין ובמאמץ משותף, "כל זכות וחובה אשר בן זוג אחד רוכש, במהלך הקשר ביניהם, כלפי צד שלישי או כלפי כולי עלמא, מועברים מיד לבן הזוג האחר".
--- סוף עמוד 59 ---
השניה, השיתוף אינו מלווה את חיי השיתוף באופן נמשך, אלא מתגבש רק כאשר במערכת היחסים בין בני הזוג "מתרחש אירוע קריטי, המביא למשבר ביחסיהם או לסיום חיי השיתוף, ולצורך לגבש את דיני המשפט הפרטי לעניין השיתוף. מועד קריטי כזה הוא מות אחד מבני הזוג, גירושין, או אירוע אחר המעמיד את היחסים בין בני הזוג בסכנה משמעותית". משמעות גישה זו היא, כי כל עוד לא היה אירוע כזה, והוא לא התרחש, כי אז הזכויות והחובות נשארים בידי כל אחד מבני הזוג ולא מועברים לצד השני, ורק עם התרחשותו של האירוע הקריטי, כי אז מתגבש השיתוף וחלות תוצאות השיתוף.
השלישית, שהיא, כלשון הנשיא ברק "גישת ביניים", מבדילה בין נכסים בעלי אופי משפחתי מובהק, ובמרכזם: דירת המגורים, אשר לגביהם מתגבש השיתוף עם תחילת חיי השיתוף ומלווה את בני הזוג באופן שוטף ונמשך, כמו בגישה הראשונה; ואילו לגבי שאר הנכסים, השיתוף מתגבש, כפי שנקבע בגישה השנייה, רק כאשר מתרחש אותו "אירוע קריטי".
333. לאחר הצגת המעלות והחסרונות של הגישות השונות (פיסקאות 25-26 של פסק הדין בפרשת שלם), מסביר הנשיא בדימוס ברק, כי, מבחינתו, הגישה הראויה היא גישת הביניים השלישית, שבה יש איזון עדין בין מכלול השיקולים והתכליות של דיני המשפחה והביטחון הכלכלי, תוך שמירת יכולתו של כל אחד מבני הזוג לפעול בעולם, כפרט, גם בהיותו נשוי (פיסקה 27 רישא לפסק הדין).
334. הנשיא ברק מדגיש, כי "אין לכחד, גישת הביניים יוצרת משטר רכושי מורכב. היא מחייבת הבחנות בין סוגים של נכסים בתחומי פעילות ובין תקופות זמן שונות. אין מנוס מכך. הגשמת התכליות השונות של הלכת השיתוף, במציאות החיים בישראל, אינה יכולה למצוא ביטוי במשטר שיתוף פשטני וחד מימדי" (שם, בפיסקה 27 סיפא).
335. ככל שהדבר נוגע – כמו בפרשה שלפנינו – לנכסים עסקיים (ולא לדירת בני הזוג או לנכסים המשפחתיים המובהקים), מועד התגבשותו של השיתוף הוא במועד השני, כמתואר בפסק דינו של הנשיא ברק (שם, בפיסקה 28):
"28. על פי גישת הביניים, מועד התגבשותו של השיתוף אינו אחיד. גישת הביניים מבחינה בין שני מועדים שונים. המועד האחד הוא המועד בו מתמלאים התנאים של הלכת השיתוף, כלומר ניהול אורח חיים תקין ומאמץ משותף. מועד זה הוא המועד הרלבנטי לגיבוש השיתוף בנכסים המשפחתיים המובהקים, ובמרכזם דירת המגורים. המועד השני הוא 'מועד קריטי' בחיי הנישואין, כגון מות אחד הצדדים או המועד בו חיי הנישואין עומדים בפני סכנה משמעותית להמשכם התקין, בשל משבר חמור בין בני הזוג. אירועים כלכליים חריגים, כגון 'חיסול' נכסיו של אחד מבני הזוג, פעולה כלכלית חריגה תוך הפרת חובת האמון כלפי בן הזוג השני או כניסתו של בן זוג להליכי פשיטת