--- סוף עמוד 9 ---
"(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.
(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א)".
הלכה ידועה היא כי הרמת מסך אינה מעשה שבשגרה ולשם קיומה על התובע להוכיח כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, על בסיס תשתית עובדתית מקיפה ומלאה במסגרת כתב התביעה. כפי שהבהיר זאת כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ ([פורסם בנבו], ניתן ביום 12.09.04):
"הגישה להרמת מסך היא כאל עניין חריג, כלשון המחוקק (סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999), היא מופעלת "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". היא נשקלת כאשר ברור שנעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, אם כדי להונות ואם כדי שלא לפרוע חובות. במקרים כאלה נתפסת החברה כמסך שמאחוריו נעשים מעשים שלא ייעשו" (סעיף 20).
לנוכח האמור לעיל, ובהתחשב גם בטיעוניו של המבקש בבקשתו בסוגיה זו, אכן אני סבור כי כתב התביעה בניסוחו הנוכחי אינו כולל טענה מפורשת אשר מכוחה מבקש המשיב להרים את מסך ההתאגדות בהסתמך על האמור בסעיף 6 של חוק החברות. לפיכך, לא יהיה זה ראוי בנסיבות הענין להטיל חבות אישית על המבקש מכוח השימוש בדוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות.
3. העדר יריבות