השופט המלומד בדרגה הראשונה היה מודע לכך שכתוצאה מאופן פרשנותו את החוזה ייווצר מצב של היעדר סנקציה על איחור בביצוע הבנייה לגבי פרויקטים מן הסוג השני, אולם הוא סבר כי:
"יש לפרש את סעיף 6(ח)(3) על פי פשטות לשונו ועל פי מקומו, ולא על פי 'כוונת הצדדים' ... אילו היתה לשון הסעיף סתומה או משתמעת לשתי פנים, היה מקום להזקק לרקע החוזה ול'כוונת הצדדים' ולאמוד את דעתם. אבל סעיף קטן זה, גם אם אינו כליל השלמות, אינו מניח מקום לספק לחול".
לדעה זו שותף גם חברי, כבוד השופט מצא.
.7מסקנתי בעניין זה היא שונה.
מקובלים עליי דבריו של חברי, השופט מצא, ולפיהם על-פי סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) יש לאמוד את דעת הצדדים מתוך החוזה, ורק מקום שאין היא משתמעת מתוך החוזה, יש להיזקק לנסיבות כריתתו. ואולם, כידוע, פרשנות סעיף בחוזה מתוך החוזה עצמו אינה מתמצית בבחינת משמעותן הלשונית של המילים הכתובות בו. פרשנות מתוך
החוזה עצמו משמעותה רחבה הרבה יותר. לעניין זה יפים דבריו של חברי, השופט ברק (כתוארו אז), בפרשת אתא [1], בעמ' 305-306:
"על אומד דעתם של הצדדים לומד השופט, בראש ובראשונה, מתוך החוזה עצמו. אכן, הוראות שונות של החוזה עשויות להשליך אור על המטרה ועל התכלית של ההוראה החוזית, אשר השופט מבקש לפרש. חוזה הוא מסגרת אינטגראטיבית. חלקיו השונים שלובים ושזורים זה בזה. אבריו השונים משפיעים זה על זה. בפרשנות החוזה יש איפוא, מחד גיסא, להשקיף עליו כעל מכלול, תוך ראייתו הכוללת, ומאידך גיסא, לבחון את הקשרים בין ההוראות השונות, תוך מגמה לגבש מהן את אומד דעתם של הצדדים. בהקשר זה יש חשיבות רבה למהותה של העיסקה, למבנה המשפטי הכללי שלה ולמטרותיה הכלכליות והחברתיות. כל אלה יש להם השלכה על אומד דעתם של הצדדים".
השופט המלומד בדרגה הראשונה בחן את מילותיו של סעיף 6(ח)(3), השווה אותן עם המילים המופיעות בסעיפים הקודמים לו, וכתוצאה מכך הגיע למסקנה כי המשמעות המילולית של הסעיף היא חד-משמעית, ולפיכך אין מקום להיזקק ל"כוונת הצדדים" ולאמוד את דעתם. ואולם כבר פסקנו לא אחת כי בבוא בית המשפט לפרש תניה בחוזה, אל לו להיות כבול למובן המילולי הצר של המילים, שעה שראיית החוזה כמכלול, על רקע תכליתו ונסיבות כריתתו, מלמדת על כוונה אחרת מזו העולה מן הפירוש המילולי הרגיל של הדברים.
המגמה היא -
"...להתיר את מוסרותיהן של המלים הכתובות ולהגיע לחקר הכוונה האמיתית, שהייתה לנגד עיניהם של המתקשרים" (ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי [9], בעמ' 145).