.12עיינתי בחוות-דעתו המקיפה של המשנה לנשיא, השופט ברק, והיא מקובלת עליי בעיקרי הדברים. רואה אני בה הרחבה של העיקרים והעקרונות שעמדתי עליהם בחוות- דעת זו ובפסקי-דין אחרים שהתייחסו לפרשנות חוזים וחוק מזוויות ראייה נוספות ומקיפות, שמשלימות את שנאמר על-ידיי לעיל.
.13אשר-על-כן הייתי מקבל את הערעור, וקובע כי הפרשנות הראויה לסעיף 6(ח)3) בחוזה הפרוגרמה הינה זו המוצעת על-ידי המערערת, לאמור שהסעיף עוסק בהפחתה ממחיר הדירה עקב איחור בביצוע הבנייה. לאור התוצאה, תישא המשיבה בהוצאות המערערת בשתי הדרגות בסך כולל של 000, 15ש"ח, ומובן שחיוב המערערת בהוצאות בדרגה הראשונה בטל ממילא עם קבלת הערעור.
המשנה לנשיא א' ברק: ערעור זה מעורר בעיה פרשנית קלאסית. עניינה הוא היחס הראוי בין "גוף" הטקסט (ה-verba) לבין "הנשמה" (ה-voluntas) האופפת אותו. זוהי השאלה - המתעוררת לעניין פירושם של כל הטקסטים המשפטיים (חוקה, חוזה וצוואה) - בדבר היחס בין הטקסט לבין תכליתו. בעיה זו מתעוררת בערעור שלפנינו, על-פי האמור בפסק-דינו של חברי, השופט מצא, בשני הקשרים: האחד, כוחו של השופט-הפרשן לצאת מדל"ת אמות הטקסט כדי לעמוד על תכליתו; השני, כוחו של השופט-הפרשן לתת ללשון הטקסט משמעות שהיא אינה סובלת, על-מנת להגשים את תכליתו. השופט מצא נקט עמדה ברורה בכל אחת מהשאלות האלה. לאור עמדתו זו הגיע למסקנה כי דין הערעור להידחות. עמדתי שלי שונה מעמדתו בשתי השאלות האלה, והיא מזדהה עם עמדתו של חברי, השופט ד' לוין. על-כן מקובלת עליי עמדתו כי יש לקבל את הערעור. אנמק עמדתי זו, תוך ניתוח כל אחת משתי הבעיות בנפרד.
א. לשון ברורה ותכלית מתוך הנסיבות
עמדת חברי, השופט מצא
.1המערערת טענה לפנינו, כי את לשון הוראת סעיף 6(ז) ו-6(ח) לחוזה הפרוגרמה יש לפרש על-פי תכליתו של חוזה הפרוגרמה, וכי על תכלית זו יש ללמוד ממהותו של החוזה, מטיפוסי הסדריו, מהרקע החברתי שלאורו נכרת ומהנסיבות האופפות את החוזה. על טענות אלה משיב חברי, השופט מצא, כי "... חוזה שלשונו ברורה במידה שאינה מותירה מקום לספק בדבר כוונתו, יש לאמוד את דעת הצדדים מתוכו, ואין להיזקק, לשם כך, לנסיבות כריתתו". חברי מוסיף וקובע כי ביסוד תשובתו זו אינה מונחת התפיסה "כי לשון ברורה גוברת על תכלית ברורה הסותרת את הלשון". לפי השקפת חברי, עמדתו מבוססת על כך כי "לשון ברורה מעידה על אומד דעתם של המתקשרים ועל תכלית התקשרותם". חברי מסכם את גישתו בציינו כי אם "הלשון ברורה, ממילא גם התכלית ידועה, ושוב אין בית המשפט פונה לבחון בצפונותיהם של המתקשרים, שמא בסתר לבם כיוונו לתכלית אחרת, שלא הביאוה לידי ביטוי".