".accordance with that meaning
אכן, חוזה הוא פעולה משפטית דו-צדדית. אומד הדעת הוא של שני הצדדים (ראה ע"א 154/80 בורכרד ליינס לימיטד לונדון נ' היד רובטון בע"מ [28], בעמ' 223). כאשר לשני הצדדים הבנה סובייקטיבית משותפת - שאותה ניתן ללמוד מנסיבות חיצוניות - באשר לאומד דעתם, יש לפרש על פיה את תוכן החוזה, ולא על-פי אומד דעת (אובייקטיבי) העולה מלשונו (הברורה) של החוזה. על-כן, "אין ליתן ללשון החוזה משמעות, אשר אף כי אפשרית היא מבחינה סמאנטית, שני הצדדים מקבלים, כי אין היא משקפת את אומד דעתם" (ע"א 832/81 רלפו (ישראל) בע"מ נ' נורוויץ יוניון פייר אינשורנס סוסייטי לימיטד [29], בעמ' 45). נראה לי גם כי כלל הפרשנות, שלפיו "חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל" (סעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תומך אף הוא בגישה זו.
מה טעם יש להתעלם מאומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים - אומד דעת העולה מתוך נסיבות חיצוניות אמינות - גם אם הוא אינו עולה מלשונו הברורה של החוזה? האם לא עדיף להכיר בקיומו של החוזה, כפי ששני הצדדים ביקשו לעשותו? מה טעם יש להכריז על תוכנו של חוזה, על-פי אומד דעת הצדדים העולה מלשונו הברורה של החוזה, ולאחר מכן להכריז על אי-קיומו, שכן אין גמירת-דעת
(השווה ע"א 450/82, 46/84[2], בעמ' 667)? האם לא נדרשת קורלאציה בין "גמירת הדעת" (בגדרי כריתת החוזה) לבין "אומד הדעת" (בגדרי פרשנותו)? כבר ראינו, כי המבחן האובייקטיבי לדיני החוזים נועד להגן על אינטרס ההסתמכות של הצדדים לחוזה. אך מקום שלשני הצדדים הבנה סובייקטיבית משותפת, מהו האינטרס שעליו מגינים אם מתעלמים מהבנה זו? בצדק ציין הנשיא שמגר כי:
"העדפת המצג האובייקטיבי על פני הכוונה הסובייקטיבית הסמויה נועדה
לקדם את הוודאות העסקית ואת הביטחון המסחרי. מכיון שכך, הדגש במצג האובייקטיבי הוא בהגנה על הצד המסתמך על מצבו של הצד השני, ולכן אם לא התקיימה הסתמכות שכזו, אין כל סיבה להעדיף את המצג האובייקטיבי..." (ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה [30], בעמ' 602).
האם לא מתבקש מכאן שלשונו של החוזה תפורש לפי אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף העולה מתוך הנסיבות החיצוניות, ולא על-פי אומד הדעת האובייקטיבי העולה מלשונו הברורה של החוזה? .8טול את ראובן האומר לשמעון: אני מציע למכור לך סוס שבבעלותי במחיר פלוני. שמעון משיב כי הוא רוצה לקנות את סוסו של ראובן באותו מחיר. שני הצדדים התכוונו למכונה ישנה שבידי ראובן, אשר בלקסיקון של שניהם מכונה "סוס". מהו החוזה שנכרת? נניח כי מלשונו הברורה של החוזה - שעניינו קנייה ומכירה של סוס - עולה כי אומד דעתם של הצדדים הוא במכירתה של חיה ההולכת על ארבע המכונה בעברית "סוס". זו הייתה הבנתו של כל קורא סביר (אובייקטיבי). מה טעם יש להכיר בחוזה בעל תוכן זה, כאשר שני הצדדים גמרו בדעתם למכור מכונה ישנה, אשר הנסיבות החיצוניות מלמדות כי הם כינו אותה "סוס"? כלל הוא כי -