"בקביעת מיתחם המשמעויות הלשוניות של הטקסט החוזי... פועל הפרשן
כבלשן. הוא שואל עצמו, מהן המשמעויות שניתן ליתן, בשפה שבה נכרת החוזה
- ואם לצדדים לקסיקון משלהם, במסגרת לקסיקון זה - ללשונו" (ע"א 708/88 שלמה שפס ובניו בע"מ נ' בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ [31], בעמ' 747).
מדוע לא תינתן לצדדים האפשרות להראות, במסגרת ראיות אמינות (כגון התכתבות קודמת) על הנסיבות החיצוניות, כי בחוזה שביניהם לדיבור "סוס" יש משמעות מיוחדת? אם נפלה טעות בחוזה, ובמקום לכתוב "מכונה" הצדדים כתבו "סוס", הדין מאפשר תיקון הטעות ואין הטעות עילה לביטול החוזה (סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי)). מדוע לא ניתן להגיע לאותה תוצאה עצמה, כאשר הצדדים כלל לא טעו, אלא על-פי השפה המיוחדת להם כינו "סוס" מה שהכול מכנים "מכונה"? מהו ההיגיון המשפטי הטמון בתפיסה כי יש לאנוס על שני הצדדים חוזה, שעל-פי אומד דעתם המשותף הם כלל לא רצו בו, וכאשר ניתן להצביע על חוזה, שעל-פי אומד דעתם (הסובייקטיבי) המשותף הם רצו בו?
.9כאמור, יש לשאוף להרמוניה בין דיני הפרשנות לבין דיני החוזים הכלליים. טול את סוגיית הטעות. הטעות פועלת בפער שבין כוונתו הסובייקטיבית של צד לבין מובנו האובייקטיבי של החוזה:
"גם אם נכרת חוזה, לפי המבחן האובייקטיבי, עדיין יתכן שהוא ניתן לביטול על-ידי הצד שהיה פער בין כוונתו הסובייקטיבית לכוונה המשתמעת מן המצג שאותו יצר. לשם כך נועדו דיני הפגמים שבפרק ב' של החוק" (הנשיא שמגר, ע"א 685/88 [3] הנ"ל, בעמ' 603).
מה טעם יש לפתוח ולהרחיב פער זה, כאשר לשני הצדדים אומד דעת סובייקטיבי משותף, שאינו עולה מלשונו הברורה של החוזה? מהו האינטרס שעליו מגינה גישה פרשנית שכזו? אין היא מגינה על אינטרס ההסתמכות, אין היא מקדמת ביטחון וודאות. היא אך מאפשרת לאחד הצדדים, שתנאי העיסקה חדלו להיות נוחים בעבורו, להסתלק ממנה. תוצאה זו אינה רצויה. פרשנות הרמונית לדיני החוזים צריכה להתחשב במכלול הדינים. עליה ליצור סינכרוניזציה בין כללי הפרשנות לבין דיני הטעות. סינכרוניזציה כזו אינה קיימת אם מאמצים את תורת שני השלבים בפרשנות החוזה.
עם סיומו של השלב הראשון עשוי בית המשפט לתת לחוזה פירוש (אובייקטיבי) אשר תוצאתו מתן אפשרות להסתלקות הצדדים ממנו (בשל טעות אופרטיבית), בלי שהדבר מתבקש על-פי מאזן האינטרסים הראויים להגנה. אך מעבר לכך, סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע כי אם "נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה". אך כיצד זה יידע בית המשפט על אומד דעת הצדדים אם הוא ילמד עליה רק מלשונו הברורה (אך המוטעית) של החוזה? ברור שהוראה זו מניחה אפשרות לפנות לנסיבות חיצוניות כדי ללמוד מהן על אומד הדעת של הצדדים. אך כיצד יתקבל מידע זה אם בית המשפט (מראש) קובע, על-פי תורת שני השלבים, כי הלשון היא ברורה ואין מקום לפנות לנסיבות החיצוניות? וכיצד זה יקבע השופט כי החוזה הוא למראית עין (סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי)) אם המראית היחידה שעינו של השופט רואה היא לשונו הברורה של החוזה? תורת שני השלבים אינה מתיישבת עם עקרון תום הלב .10עיקרון מרכזי בתחום המשפט האזרחי בכלל, ובדיני החוזים בפרט, הוא עקרון תום הלב. ההוראה בדבר "תום לב" "היא הוראה 'מלכותית' רבת פנים" (בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' [32], בעמ' 708). אחד מהיבטיו של עקרון תום הלב הוא כי חוזה יש לפרש בתום-לב (ראה: ע"א 453/80 [9]; ע"א 479/89 [8], בעמ' 845; ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה (1982) בע"מ ואח' נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ [33], בעמ' 964; ע"א 5187/91 י' מקסימוב ואח' נ' ת' מקסימוב ואח' וערעור שכנגד [34], בעמ' 186). בקודיפיקציות מספר, הדבר נקבע במפורש (ראה, למשל: סעיף 157לספר החוקים האזרחי הגרמני (ה-ב.ג.ב.) הקובע כי חוזים יפורשו בנאמנות, באמונה ובהתחשב בנוהג; סעיף 1366לקודקס האזרחי האיטלקי הקובע כי החוזה יפורש על-פי תום הלב). בישראל, הדבר נגזר העיקרון הכללי בדבר תום הלב בחוזים (ראה ד' פלפל, "סעיף 39לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973והזיקה לדין הגרמני" הפרקליט לו (תשמ"ד-