מ"ו) 53, 63). לציווי הפרשני כי חוזה יפורש על-פי עקרון תום הלב, השלכות מספר. כפי שנראה (פיסקה 18להלן), תכלית החוזה היא גם תכליתו האובייקטיבית. זו נקבעת, בין השאר, על-פי עקרון תום הלב. על-כן, ההנחה היא, למשל, לשוויון בין הצדדים. כמו כן משמש עקרון תום הלב מנוף להשלמת חסר בחוזה (ראה פיסקה 33להלן). לענייננו חשוב היבט פרשני אחר: פרשנות חוזה בתום-לב משמעותה מתן מובן לחוזה העולה בקנה אחד עם כוונתם המשותפת של שני הצדדים. עמדה על כך פרופ' שלו, בציינה:
"בישראל אנו מסיקים כלל פירוש זה מעקרון תום-הלב הכללי... ראש וראשון לכללים אלה הוא, כי מלאכת הפירוש נועדה לברר את כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה. התחקות אחר כוונה זו, תוך השתחררות מעול הפירוש המילולי, עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב" (ג' שלו, דיני חוזים (דין, מהדורה 2, תשנ"ד) 316).
וברוח דומה ציין הנשיא שמגר כי:
"'מלאכת הפירוש נועדה לברר את כוונתם האמיתית של הצדדים לחוזה. התחקות אחר כוונה זו, תוך השתחררות מעול הפירוש המילולי, עולה בקנה אחד עם עיקרון תום-הלב'" (ע"א 1395/91 [23], בעמ' 800).
אך כיצד ניתן ליישב כלל פרשני זה עם התפיסה - המונחת ביסוד תורת שני השלבים - כי מקום שלשון החוזה ברורה גם אומד הדעת ברור ועל פיו יתפרש החוזה. בוודאי אין משמעותו של כלל תום הלב כי "כוונת הצדדים" - שאותה יש להגשים היא אך אומד הדעת העולה מלשון החוזה. נהפוך הוא: כל תכליתו של כלל תום הלב הוא למנוע מאחד הצדדים לחוזה מלטעון למובן העשוי לנבוע מלשונו ("הפירוש המילולי"), ושאינו עולה בקנה אחד עם כוונתו (הסובייקטיבית) הידועה לצד השני. אכן, הרמוניה פנימית בגדרי דיני החוזים מחייבת יצירת כלים שלובים בין עקרון תום הלב לבין דיני הפרשנות. שילוב כזה אינו עולה בקנה אחד עם תורת שני השלבים.
תורת שני השלבים אינה מתיישבת עם עדיפות הכוונה על הלשון
.11כחוט השני עובר בפסיקה ובספרות העיקרון, כי "בעימות בין לשון החוזה ובין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה" (שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 303).
עיקרון זה אינו מיוחד לנו. הוא מקובל במשפט המשווה. כך, למשל, קובע סעיף 1156לקודקס האזרחי הצרפתי ("קוד נפוליון") כי בפרשנות חוזה יש לחפש אחר הכוונה המשותפת של הצדדים ולא לדבוק בלשון החוזה. בדומה, סעיף 133לב.ג.ב. הגרמני קובע כי שעה שמפרשים הצהרת רצון יש לברר מהו הרצון האמיתי, ואין להיצמד אל מובנו המילולי של הביטוי. ברוח דומה קובע סעיף 1362לקודקס האזרחי האיטלקי כי חוזה יפורש לפי הכוונה המשותפת של הצדדים, שאינה מוגבלת על-ידי המובן המילולי של המילים. סעיף 18לקודקס החיובים השווייצי קובע כי בפרשנות חוזה יש לחקור אחר הכוונה האמיתית והמשותפת של הצדדים בלא להיות מוגבלים לביטויים או לכינויים שהם השתמשו בהם. גישה דומה קיימת מימים ימימה בישראל. עמד על כך השופט ברנזון לפני למעלה משלושים שנה בקובעו: