"כל שאלה פרשנית נפתחת בחוק, אך אינה מסתיימת בו. המוח האנושי חייב לקלוט כל מידע שהוא רלוואנטי וליתן לו משקל על-פי אמינותו" (פסק-דיני בבג"צ 47/83 [20] הנ"ל, בעמ' 175).
מגמה דומה מן הראוי לה שתחול בפרשנות החוזה. חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. "על אומד דעתם של הצדדים ניתן ללמוד מכל מקור אמין" (פרשת אתא [1], בעמ' 304). אל לנו להחזיר את מחוגי הפרשנות לאלה שהיו מקובלים באנגליה במאה התשע-עשרה.
תורת שני השלבים אינה מתבקשת מסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) .15יטען הטוען: תורת שני השלבים מעוגנת בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי). אין הפרשן רשאי לסטות מהוראת החוק. אכן, אילו עוגנה תורת שני השלבים בהוראת חוק היה עלינו, כפרשניו הנאמנים של החוק, לציית להוראותיו. לדעתי, אין עיגון לתורת שני השלבים בהוראת החוק, אשר זו לשונה (סעיף 25(א) ):
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות".
עיון בהוראה זו מלמד, כי אין בה כל התייחסות להבחנה בין לשון ברורה לבין לשון שאינה ברורה. לא נאמר בה כי על אומד דעתם של הצדדים למד הפרשן מלשונו הברורה של החוזה. לא נאמר בה כי "אם הלשון ברורה, ממילא גם התכלית ידועה".
לא נאמר בה כי "חוזה שלשונו ברורה במידה שאינה מותירה מקום לספק בדבר כוונתו, יש לאמוד את דעת הצדדים מתוכו, ואין להיזקק לשם כך לנסיבות כריתתו". הסעיף אינו יוצר שני שלבים ראייתיים אשר הגבול המבדיל ביניהם הוא לשון ברורה/לא ברורה של החוזה. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) אינו דן כלל בדיני ראיות. אין הוא סעיף העוסק בקבילותו של מידע. אין הוא נוקט כל עמדה באשר למקורות (לשון החוזה או נסיבות חיצוניות) שמהם למד הפרשן על אומד דעת הצדדים.
.16המסר הנורמאטיבי העולה מתוך סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) הוא כפול: ראשית, אמת המידה המרכזית לפרשנות חוזה הוא אומד דעתם של הצדדים לחוזה.
אומד דעת זה הוא המטרות, התכליות, היעדים והאינטרסים (הסובייקטיביים, אשר מצאו ביטוי חיצוני) אשר הצדדים ביקשו (במשותף) להגשים באמצעות החוזה. אומד דעת זה יכול שישתמע מתוך החוזה, ויכול שישתמע מתוך הנסיבות. שנית, אם לאחר בחינת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות עדיין קיימת התנגשות בין אומד הדעת של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, לבין אומד הדעת של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת של הצדדים המשתמע מתוך הנסיבות על העליונה. אכן, סעיף 25(א) לחוק קובע כלל הכרעה, ולפיו ניתנת עדיפות מלאה לאומד הדעת המשתמע מתוך החוזה על פני אומד הדעת המשתמע מתוך הנסיבות החיצוניות לחוזה. ודוק: סעיף 25(א) לחוק אינו קובע כי בגיבוש אומד הדעת של הצדדים (המשתמע מתוך החוזה) אין לפנות לנסיבות החיצוניות לחוזה. סעיף 25(א) לחוק החוזים אינו אוסר על פנייה לנסיבות החיצוניות כדי להבין באופן טוב יותר את אומד הדעת המשתמע מתוך החוזה. כל שנקבע בסעיף 25(א)