כלשהם. לא נדרשת כל בחינה מוקדמת, אם לשון החוזה היא ברורה אם לאו. שאלה זו תתבהר רק בסיומו של התהליך הפרשני. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:
"על תכלית החוזה ניתן ללמוד מתוכו וממהות הסדריו ומבנהו, וכן ממקורות חיצוניים לו, כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ומקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו" (ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' israel(in liguidatim) (london) [40] ,british bankבעמ' 274).
ראה גם ע"א 154/80 [28] הנ"ל, בעמ' .223
לאחר שהפרשן גיבש את אומד דעתם (המשותף) של הצדדים, הוא בוחן אם אומד דעת זה "משתמע" - כלומר, יש לו עיגון - מתוך החוזה. אם התשובה היא בחיוב, יפורש החוזה על-פי אומד דעת זה, שבגיבושו שימשו בערבוביה נתונים הבאים מהחוזה ומחוצה לו.
.18בטרם אסיים חלק זה של פסק-דיני, ברצוני להעיר שתי הערות: ראשית, בפסק- דיני זה - כמו גם בפסיקה בכלל - משמשים הביטויים "אומד דעת" הצדדים ו"תכלית" החוזה בערבוביה (ראה, למשל: ע"א 832/81 [29], בעמ' 15; ע"א 631/83[15], בעמ' 572; ע"א 655/82 [36], בעמ' 747; ע"א 627/84 [11], בעמ' 482; פרשת אתא [1], בעמ' 305; בג"צ 306/86 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' [41], בעמ' 664; ע"א 783/86 ראובן גרוס בע"מ ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו [42], בעמ' 597; ע"א 719/89 מחצבות חיפה בע"מ נ' חנ-רון בע"מ וערעור שכנגד [43], בעמ' 312). בגדרי פסק-דין זה אין לנו צורך להבהיר מושגים אלה. אומר רק זאת: חוזה מתפרש על-פי תכליתו (ראה פסק-דינו של השופט דיפלוק בפרשת 201, at[72] (1985) ,antaios compania s.a v. Salen a.bשבה הוא קובע כי ה- purposive constructionהועברה מפרשנות החקיקה לפרשנות החוזה). תכלית זו היא מושג נורמאטיבי. זו קונסטרוקציה משפטית. היא כוללת בחובה תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית היא אומד דעתם של הצדדים. אלה הם המטרות, האינטרסים והתכליות אשר הצדדים גמרו בלבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם (ועל-כן לא צפונות בטן ורחשי לב: ע"א 5597/90, 5607[24] הנ"ל, בעמ' 218). באומד דעת זה עוסק סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי). עם זאת, אין להגביל את פירושו של החוזה אך לאמת המידה של אומד דעת הצדדים. סעיף 25 לחוק אינו מהווה רשימה סגורה של כללים לפרשנות חוזה. רוב רובם של כללי הפרשנות בחוזים הם הילכתיים, ומצויים מחוץ למסגרתו של סעיף 25(א) לחוק. אכן, לעתים אין בידנו לגבש את אומד דעתם של הצדדים. יש לזכור תמיד כי אומד הדעת הרלוואנטי אינו אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשניהם או לפחות כוונה (סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על-ידי הצד האחר (ראה: ע"א 154/80 [28], בעמ' 223; פרשת אתא [1], בעמ' 305; ע"א 819/87