העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצוניות. "החזקה הינה, כי תכלית החוזה תוגשם, אם תינתן ללשון החוזה המשמעות הרגילה, הנודעת לו בלשון בה נקטו הצדדים. הנטל מוטל על הצד הטוען למשמעות מיוחדת" (פסק-דיני בד"נ 32/84[40] הנ"ל, בעמ' 274); "חזקה היא, כי משמעותה הרגילה של הלשון בה בחרו הצדדים בחוזה באה לשקף את המוסכם ביניהם, וכן הגשמת המוסכם בין הצדדים היא גם תכליתו של החוזה" (השופט אור בע"א 779/89 [46] הנ"ל, בעמ' 238). הנה כי כן, לא מבחן דו-שלבי אשר לשונו הברורה או הלא ברורה של החוזה משמשת נקודת היתוך ראייתית שלו, אלא מבחן חד-שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה. חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות מכלול הנסיבות.
.19שנית, עיון בפסקי-דין שאני עצמי כתבתי בעבר מלמד, כי אף אני נזקקתי לעתים לניסוחים המזכירים את תורת שני השלבים. כך, למשל, כתבתי באחת הפרשות:
"אכן, כשם שחוק מתפרש על-פי 'אומד דעתו' של המחוקק - יוצר החוק, כך מתפרש חוזה על-פי 'אומד דעתם' של הצדדים - יוצרי החוזה. על אומד דעתם של הצדדים ניתן ללמוד מכל מקור אמין. המקור האמין ביותר, ועל-כן גם ראש וראשון לכול - הוא החוזה עצמו. אך אין הוא המקור היחיד. רשאי בית המשפט - מקום שהחוזה עצמו אין בו כדי להצביע על אומד דעתם של הצדדים לפנות ל'נסיבות' , כלומר למסגרת העובדתית שבמהלכה נכרת החוזה. ודוק: בכל המצבים הללו ניצב השופט לפני חוזה, כלומר לפני 'טקסט' (מפורש או משתמע, בכתב או בעל-פה) והשאלה הניצבת לפניו היא, מה המשמעות שיש ליתן לחוזה, ומהו תחום התפרסותו. על משמעות זו עומד בית המשפט על-פי 'אומד דעתם של הצדדים', עליה הוא לומד מהחוזה עצמו ומתוך הנסיבות" (פרשת אתא [1] הנ"ל, בעמ' 304).
הקביעה, לפיה הפנייה לנסיבות אפשרית רק "מקום שהחוזה עצמו אין בו כדי להצביע על אומד דעתם של הצדדים", מושפעת בוודאי מתורת שני השלבים. אף שאין אני נזקק למושגיות של לשון ברורה/לא ברורה, יש בניסוח הפסק הד לגישה זו. על כך אני מצר. אציין רק, כי כבר בשלב מוקדם למדיי של התפתחות הפסיקה ציינתי כי -
"חברי מבחין בין 'פרשנות פנימית' לבין 'פרשנות חיצונית'. אף הבחנה זו מעוררת בעיות קשות ביותר, ומבקש אני להשאירה בצריך עיון" (פסק-דיני בע"א 765/82 [25] הנ"ל, בעמ' 715).