פרשנות במובן הצר ופרשנות במובן הרחב
.22הפעילות השיפוטית הנורמאטיבית בהקשרו של טקסט משפטי היא מסוגים שונים. במרכזה של פעילות זו עומדת הפרשנות "במובנה הצר" (ראה: ע"א 154/80 [28] הנ"ל, בעמ' 223; פרשת אתא [1], בעמ' 992; ע"א 719/89 [43] הנ"ל, בעמ' 312). עניינה של זו במתן מובן ללשון הטקסט. כאשר הטקסט המשפטי הוא חקוק (חוקה, חוק, תקנה), סובבת פעילות זו סביב מתן מובן (משפטי) למיגוון המשמעויות (הלשוניות) של החוק. כאשר הטקסט הוא חוזה או צוואה, עוסקת פעילות זו במתן משמעות ללשונו של החוזה, או ללשונה של הצוואה. פעילות זו נדונה בחלקה בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) ובסעיף 54 לחוק הירושה, תשכ"ה- .1965כפי שראינו, אמת המידה המקובלת, שעל פיה "נשלפת" משמעות משפטית ממיגוון משמעויות לשוניות, היא התכלית המונחת ביסוד הנורמה
"הכלואה" בטקסט. פעילות פרשנית זו היא "צרה" שכן אין היא מוסיפה ללשון הטקסט או גורעת ממנו. כל כוחה אינו אלא במתן מובן לטקסט נתון. לצד פעילות שיפוטית זו מוכרות פעילויות שיפוטיות נורמאטיביות נוספות, הקשורות אף הן בטקסט המשפטי. ניתן לכנותן כפרשנות במובן הרחב. רשימתן של אלה אינה סגורה. אזכיר שלושה סוגים של פעילות לבר-טקסטואליות: ראשית, לעתים השאלה הקריטית אינה רק מובנו (meaning) של הטקסט (כלומר, פרשנותו הצרה), אלא בעיקר תוקפו (validity). כך, למשל, השאלה עשויה להיות תוקפה של נורמה נמוכה לעומת נורמה גבוהה ממנה (חוק לעומת חוקה, תקנה לעומת חוק, חוזה אישי לעומת חוזה קיבוצי). לעתים השאלה המתעוררת היא התוקף של נורמות סותרות בעלות מעמד נורמאטיבי זהה (כגון סתירה בין שני חוקים או בין שני חוזים או בין שתי צוואות). תיתכן אף בעיית תוקף במסגרתו של טקסט אחיד, כגון סתירה בין שני חלקיו של חוק או בין שני חלקיו של חוזה או בין שני חלקיה של צוואה. קו הגבול המפריד בין שאלות של מובן לבין שאלות של תוקף הוא דק. לעתים ההבחנה היא קשה. כל שאלה של תוקף חיי בת להתמודד עם שאלות של מובן, אך לא כל שאלה של מובן מעוררת בעיות של תוקף. שנית, לעתים השאלה המכרעת אינה רק המובן של לשון הטקסט (כלומר, פרשנותו הצרה), אלא האפשרות לשנות מובן זה בדרך של הוספת לשון או גריעתה או מתן משמעות לטקסט שאינה עולה בקנה אחד עם מובנו בלשון שבה הוא מבוטא. השופט מתבקש לתקן את לשון הטקסט, ובכך להביא גם לשינוי מובנו. הסמכות הטבעית לשנות את לשון הטקסט נתונה כמובן ליוצר הטקסט. עם זאת, קיימים מצבים שונים שבהם מכירה שיטת המשפט בכוחו של השופט לתקן את הטקסט המשפטי. הוא רשאי, באותם מצבים מיוחדים, להוסיף מילים לטקסט או לגרוע ממנו, או לתת לו משמעות שלשונו המקורית אינה יכולה לשאת. כך, למשל, רשאי שופט לתקן טעות שנפלה בצוואה (סעיף 30(ב) לחוק הירושה) או בחוזה (סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי) או טעות לשונית בנוסח החוק (סעיף 10א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948). השופט רשאי גם להוסיף או לגרוע ללשונו של הטקסט ("הפרטי" או "הציבורי") כדי למנוע אבסורד או הכשלת התכלית המונחת ביסוד הטקסט. סיווגה האנאליטי של פעילות זו נקבע על-פי המסורת המשפטית של שיטת משפט. דומה שבישראל אנו מכנים פעילות זו כפרשנות. זו פרשנות במובנה הרחב. אף כאן, קו הגבול המפריד בין פרשנות במובן הצר ופרשנות במובן הרחב הוא דק. לעתים קרובות אין כל חשיבות באיפיונה המיוחד של הפעילות. שלישית, לעתים מתגלים חלל או חסר (לאקונה) בנורמה המשפטית. בתנאים מסוימים רשאי השופט להשלים את החסר. חסר בחוק מקבל השלמתו על-פי מבחניו של חוק יסודות המשפט, תש"ם- .1980חסר בחוזה מקבל השלמתו על-פי המבחנים הקבועים בחוק החוזים (חלק כללי). הפעילות הפרשנית (במובן הצר) מאתרת את החסר. השלמתו של זה - שעניינו יצירת טקסט (שיפוטי) חדש המשלים את הטקסט (המקורי) - אינה פעילות פרשנית במובנה הצר. השופט אינו מסתפק במתן מובן לטקסט קיים, אלא בהוספתו של טקסט חדש. המסורת המשפטית של שיטת המשפט צריכה, כמובן, לסווג סוג פעילות זו.