תיקון טעות בחוזה
.24סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע:
"נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה".
הוראה זו נועדה לגשר על הפער שבין הכוונה הסובייקטיבית המשותפת ("אומד הדעת", התכלית הסובייקטיבית) של הצדדים, לבין הביטוי שניתן לה בלשון החוזה:
"ההנחה היא שבין הצדדים היתה הסכמה, אלא שהמסמך הכתוב אינו משקף הסכמה זו. הטעות שמדובר בה איננה, איפוא, ברצון הצדדים או בהסכמה שביניהם, אלא בהעלאת הדברים על הכתב" (פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, כרך ב (תשנ"ג), בעמ' 759).
"השאיפה המגולמת בסעיף 16היא להביא לידי ביטוי את כוונת הצדדים האמיתית ולהתגבר על שיבושים ושגיאות שחלו בתהליך העברתה של כוונה זו אל הכתב" (שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 208). הוראה זו נועדה לבחון "האם מה שנתגבש לבסוף להיות המסמך שאמור לשקף את החוזה שנכרת בין הצדדים שונה מן החוזה האמיתי שנכרת, אם לאו" (השופט ד' לוין בע"א 424/89 פרקש נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ [54], בעמ' 39). הנה כי כן, אם מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), רשאי השופט לתקן את לשון החוזה , להוסיף עליהם או לגרוע ממנה, כדי להתאים את מובנו של החוזה (על-פי פרשנותו במובן הצר) לאומד דעתם של הצדדים.
אין לומר אפוא, כי בכל מקרה המילים מגבילות את הפרשנות. הן עושות כן לעניין הפרשנות במובן הצר. הן אינן עושות כן לעניין תיקון טעות (בגדרי הפרשנות במובן הרחב).
.25האם ניתן להפעיל את הוראת סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי) במקרה שלפנינו? בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי יש מספר אמירות התומכות בכך. השופט טל מציין כי "יש לפרש את ההסכם על פי פשטות לשונו ועל פי מקומו, ולא על פי 'כוונת הצדדים'". ניתן להסיק מכאן שכוונת הצדדים שונה מהמובן הלשוני של החוזה. במקום אחר מציין השופט כי הוא מניח "שהלחץ שעליו דיברה ב"כ הממשלה על מנסחי החוזה אכן עשה את שלו, בכך שבלא משים נשמט סעיף הקנס על איחור ביצוע פרוייקטים מן הסוג השני". עם זאת, לא נקבע כמימצא עובדתי שכוונתם (הסובייקטיבית) של הצדדים הייתה לקבוע הוראת "קנס" (כלומר, סנקציה אזרחית) בשני סוגי הפרויקטים. אין בידי לקבוע, אילו חלקים של התכלית (הסופית) הם ביטוי לתכלית הסובייקטיבית ("אומד דעתם" של הצדדים) ואילו חלקים הם ביטוי לתכלית האובייקטיבית (כגון היעילות העסקית וההיגיון המסחרי). הנטל בעניין זה מוטל על הטוען לטעות (ראה פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, כרך ב, בעמ' 761). נטל זה לא הורם בענייננו. "האשם" בעניין זה רובץ לפתחם של שני הצדדים, שכן הם הסכימו לסדרי דין שמנעו הבאת ראיות חיצוניות באשר לכוונתם המשותפת, והסתפקו בעיקר בלשון החוזה ובמספר הבהרות לגביו. מטעם זה, אין מקום לעשות שימוש, בעניין שלפנינו, בהוראות סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי).