השופט א' שטיין הוסיף וקבע כי בית המשפט המחוזי טעה טעות יסודית בהתייחסו לחוזה בין הרכבת למבקשת כאל חוזה יחס, שכן מדובר בחוזה המחזיק מאות עמודים של טקסט, מפרטים טכניים ותכניות שנבדקו על ידי עורכי דין, ולפי כתבו ומהותו הוא קרוב לחוזה סגור עם התניה מלאה. בנסיבות אלה, לגישת השופט א' שטיין, יש להיצמד ללשונו הכתובה של החוזה, למחירי העבודות שנקבעו בו ולדרכי קביעתן, המשקפים את חלוקת הסיכונים העסקיים בין הצדדים לחוזה. השופט א' שטיין קבע, אפוא, כי יש לקבל את ערעורה של הרכבת ולבטל את כל החיובים שהטיל עליה בית המשפט המחוזי על בסיס שיקולי הגינות לבר-חוזיים ושלא בהתאם להוראות הכתובות של החוזה. זאת בפרט לנוכח קיומו של מנגנון לתמחור עבודות נוספות שהוסכם בין הצדדים מראש (סעיף 57(2) לחוזה וסעיף 00.44 למפרט הטכני). לעומת זאת, השופט א' שטיין הבהיר כי אין מקום להתערב באותם חיובים שנקבע כי הרכבת חבה בהם הנובעים מהוראות החוזה עצמו. בשולי הדברים, דחה השופט א' שטיין טענה נוספת שהעלתה המבקשת ולפיה כרתה עם הרכבת הסכמים חדשים ששינו את האמור בחוזה המקורי בין הצדדים. זאת, הן משום שכריתת הסכמים מסוג זה מנוגדת לסעיף 2(א) לחוק חובת המכרזים המחייב לקיים מכרז בנסיבות אלה, והן משום שהמבקשת לא עמדה בנטל הכבד הנדרש כדי להוכיח כי נכרת בין הצדדים חוזה חדש חלף המנגנון המפורש שנקבע בחוזה המקורי לקביעת עלותן של עבודות נוספות.
6. השופט ע' פוגלמן הצטרף לקביעה לפיה הלכת אפרופים חלה על כל חוזה וחוזה, והבהיר כי אף לגישתו "לא כל החוזים נולדו שווים". הוא הוסיף כי משום שהחוזה השתכלל בעקבות זכיית המבקשת במכרז ציבורי, עקרון השוויון מחייב להקפיד כי "פרשנותו לא תסטה מההוראות שנקבעו במכרז ומתכליתן הנלמדת מנסיבות העניין". על כן, בנסיבות אלה, סבר השופט ע' פוגלמן כי יש ליתן ללשון החוזה משקל משמעותי, ואף אם יש מקום להידרש לתכלית האובייקטיבית של החוזה, המבקשת לא הצביעה על כך שתכלית כזו תוביל לתוצאה שונה.
7. השופט ע' גרוסקופף הסכים כי יש לקרוא את החוזה בין הרכבת למבקשת "בצורה צמודה ללשונו" תוך הימנעות מקריאת הסדרים שהצדדים לא קבעו בו, אך הדגיש כי בשונה מהשופט א' שטיין אשר סבר כי יש לעשות כן משום שמדובר בחוזה סגור עם התניה מלאה ומהשופט ע' פוגלמן שהתמקד בהיותו של החוזה תוצר של מכרז ציבורי, לשיטתו דרך הפרשנות האמורה נעוצה בזהות המתקשרים בהסכם. השופט ע' גרוסקופף הסכים אף הוא כי "לא כל החוזים נולדו שווים", אך בשונה מהשופט א' שטיין סיווג אותם לשלוש קטגוריות – חוזה עסקי שכל הצדדים לו מנהלים עסקים ומיוצגים היטב מבחינה משפטית; חוזה פרטי שכל הצדדים לו הם אנשים פרטיים; וחוזה צרכני שהוא חוזה בין עוסק לאדם פרטי. השופט ע' גרוסקופף סבר כי כללי הפרשנות ביחס לכל אחת מהקטגוריות הללו אינם זהים והם נגזרים מהתכליות השונות שביסוד ההתקשרויות האלו. השופט ע' גרוסקופף ציין עוד כי החוזה שבו עסקינן הוא חוזה עסקי, וכי התכלית המרכזית העומדת בבסיסם של חוזים מסוג זה היא יצירת בסיס משפטי יעיל להתקשרויות עתידיות. עוד צוין כי הצדדים לחוזה העסקי הם שחקנים מתוחכמים המודעים לכללי הפרשנות החלים ולפיכך, כלל הפרשנות שיתרום לשכלול ההתקשרות החוזית הוא הכלל שיעניק ללשון החוזה מעמד מכריע ויבטיח כי הפרשן המוסמך יפעל על פי ההנחיות הכתובות בו.