עו"ד סלוקי: וזה נכס הרבה יותר טוב ב-11,000 שקלים, לעומת פה ב-10,500?
העד, מר רובין: נכס יותר טוב? בוודאי.
עו"ד סלוקי: הרבה יותר טוב. באותו כסף בערך. 500 שקלים ימינה, שמאלה, לחודש.
העד, מר רובין: הוא נכס, הוא נכס פי שתיים בגודל".
וההתגאות האישית של אייל רובין בדבר העסקה הטובה שעשה מבעוד מועד מלמדת את הסיבה האמיתית לנטישת החנות. נכון הוא שמר רובין טוען גם לכשלים במושכר, כגון נזילות – ואולם במלוא הכבוד לא ניתן לקבל גרסה לפיה זו הייתה הסיבה לנטישת החנות. בוודאי לא נטישה לאחר שאותרה מבעוד מועד חנות חלופית חדשה. על כך גם בפסקה הבאה.
(ג) טיעון שלישי ביחס לכך שהנטישה היה מעשה מתוכנן - אין לקבל טענה לפיה הנטישה נבעה מכשלים בחנות
אין לקבל טענה לפיה נטישת החנות נעשתה בשל כשלים בחנות, וזאת מהנימוקים הבאים:
- ראשית – בהחלט אפשר והנכס סבל מכשלי נזילות מהגג והצנרת כבר בשלב השכרתו בשנת 2012 ולראיה הוסף להסכם, בכתב יד, שהמשכיר ישמור על הנכס ותיקונו – "למעט נזילות אם יהיו מהגג + צנרת מים".
- שנית – אין להתעלם מהעובדה שאייל רובין ובית העסק ישבו במקום במשך שנים ארוכות, כאשר ב – 10/8/14 מיהר וחתם על הארכת הסכם השכירות עד לחודש מאי 2018. חזקה על משכיר שלא יבקש לחתום על הסכם שכירות עד לחודש מאי 2018, כאשר הנכס סובל מליקוים ופגמים.
- שלישית – אייל רובין שלח ביום 20/3/17 הודעה על כך שאינו מממש את האופציה להארכת השכירות. אופציה שכלל לא הייתה בהסכם. יש להניח שאילו היה ליקוי או כשל אינהרנטי במושכר היה מר רובין מזכיר זאת כבר בשלב זה כשהוא מעונין להסיר מעליו את עול השכירות.
--- סוף עמוד 9 ---
- רביעית – ביום 23/3/17 שלח אייל רובין הודעה על הפסקת השכירות בהתאם לסעיף 2.4 להסכם – סעיף שכלל לא קיים. וגם הפעם לא הוזכר דבר ביחס לליקויים או כשלים במושכר.
- חמישית וחשוב לא פחות – אפילו במכתב ב"כ הנתבעת 1 ואייל רובין, מיום 13/6/17 לא נזכר דבר וחצי דבר ביחס לליקויים או פגמים במושכר.
- שישית - כיצד יש להתייחס לטענת ליקויים שכלל לא עלתה במכתב ב"כ הנתבעים ולא בפנייתם להפסקת הסכם השכירות?
יש לייחס חשיבות רבה לגרסתו הראשונה של בעל דין, גרסה הניתנת בטרם ההליך המשפטי ובטרם קיבלו העובדות הטיה מסוימת שהיא מונחית אינטרס. לעניין זה ניתן להפנות אל ע"פ 8449/17 פלוני נ' מדינת ישראל (מיום 16/6/19, נ' סולברג, מ' מזוז וא' שטיין), שם נקבע כך (ההדגשות לא במקור) – "הכלל הידוע הנקוט עמנו, והוא כי גרסה ראשונה עדיפה בדרך כלל על עדות מאוחרת שבמסגרתה יש ואדם משנה את גרסתו: "אם חוזר בו העד מעדותו המקורית ומעיד את היפוכה, אין הוא עושה זאת בדרך כלל כדי לתקן טעות שטעה בתום-לב, כי אם כדי להשיג מטרה אשר אין לה עם קביעת האמת ולא כלום" (ע"פ 421/71 מימרן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 281, 287 (1972)".