כלומר - אין מדובר בשוכר חלופי הנכנס בנעלי רובין עד תום תקופת השכירות שהיא שנה אחת – אלא בשוכר חדש הדורש שלוש שנות שכירות ובדמי שכירות חודשיים נמוכים בסך של 33,000 ₪ בצירוף מע"מ.
כאן יש לציין שכהסכמה לכניסתו של השוכר בן עמי דרשה התובעת מאייל רובין סך של 18,000 ₪ בגין הפסד דמי השכירות למשך שנה. הפסד זה עומד על סך חודשי של 3,000 ₪, קרי סך שנתי של 36,000 ₪. למרות זאת הסכימה התובעת לקבל אך ורק סך של 18,000 ₪ - וגם זאת לא קיבלה. לטענת אייל רובין הסכום נדרש ללא קבלות והוא הסכים לסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ בלבד. ולטענת התובעת – הדרישה הייתה לסך של 18,000 ₪ בצירוף מע"מ. כך או כך – הנתבעת ואייל רובין שנטשו את החנות סירבו לשלם, ולמעשה ביקשו גם לנטוש את החנות, גם להפר את ההסכם וגם להכריח ולחייב את התובעת לדמי שכירות מופחתים משוכר חדש ללא שהם נושאים אפילו במחצית ההפרש.
5.2. נימוק שני לכך שאין לקבל הטענה בדבר המצאת שוכר חלופי – אותו אסף בן עמי, שהוגדר כ"שוכר חלופי" לא נקשר בהסכם
כפי שתואר לעיל – "השוכר החלופי", מר בן עמי לא היה שוכר חלופי אלא שוכר חדש לתקופת שכירות שונה ובדמי שכירות נמוכים באופן משמעותי. אך בפועל – אפילו הוא לא נקשר בהסכם שכירות. לעניין זה קיימות גרסאות שונות – אך אפילו אם נקבל את גרסתו של מר אסף בן עמי, למדים שהוא לא היה מעונין בשכירת החנות.
בהתאם לגרסתו של מר בן עמי עצמו – הוא בא בדברים עם מר ראובן זלוף נציג התובעת וביום 25/5/17 הועברה אליו טיוטת הסכם. לאחר מכן נפגשו הצדדים ביום 4/6/17 בחנות עצמה ונערך
--- סוף עמוד 11 ---
דיון שלא עלה יפה, כאשר נציג התובעת דורש תוספת חודשית של 2,500 ₪ בגין שנת האופציה ואילו מר בן עמי סירב לשלם תוספת העולה על 500 ₪ כפי שלטענתו סוכם.
כך או כך – באותו מועד לא נחתם כל הסכם.
כשלושה שבועות בלבד לאחר מכן פנה נציג התובעת למר בן עמי במסרון בו הציע לו לשכור את החנות, וזה סירב. באותו מסרון שאל נציג התובעת כך:
"היי אסף יש מישהו רציני על החנות אם אתה עדיין בעניין תגיד לי אם אתה לא מעונין אחתום איתו תודה ראובן"
והתשובה של מר בן עמי, אשר הודיע כך שאינו מעונין בשכירות, הייתה –
"תחתום איתו אחי"
ובכך הסתיים הקשר עם אותו שוכר נטען פוטנציאלי, שהוא שכן לחנות.
5.3. נימוק שלישי לכך שאין לקבל הטענה בדבר המצאת שוכר חלופי – הנתבעים לא נקפו אצבע להמצאת שוכר חלופי
ניתן לראות שלמעט אותו שכן לחנות שבא בדברים לשכירתה – הנתבעים לא נקפו אצבע ולא עשו דבר למציאת שוכר חלופי. מצד השוכרת ומצד אייל רובין הופגנה אדישות מוחלטת להתחייבויות החוזית. יש שיקראו לכך גם בוז. נטישת החנות באחת, שנה לפני תום תקופת השכירות חייבת הייתה להיות מלווה לכל הפחות במאמצים למציאת שוכר חלופי. כך לא נעשה.