218. ההלוואה העומדת: העותרים מציינים כי אין מקום להתנות את הזכות לקבלת ההלוואה בכך שמרכז חיי המתיישב ביום הקובע היה ביישוב מפונה. לטענתם, תנאי זה פוגע באלה שעזבו את ביתם בשל אירועי הטרור שחוו בשנים האחרונות. עוד טוענים העותרים כי יש מקום להעניק את ההלוואה גם למפונים המבקשים לרכוש דירה בעפולה ובכפר-סבא, שהן ערי הייחוס של היישובים המפונים באזור צפון השומרון, ולא רק באשקלון, הסמוכה ליישובי גוש קטיף.
219. שיפוי בשל מס רכישה: העותרים מלינים על כי השיפוי ניתן עבור רכישת דירה אחת בלבד. בכך נפגע לטענתם מי שהינו בעל זכות ביותר מבית מגורים אחד, וכעת עליו לשאת בהוצאות הנלוות לרכישת בית אחר במקומו אף שמהלך זה נכפה עליו ולא נעשה מתוך בחירה. עוד מלינים העותרים על כי השיפוי אינו ניתן לבעל זכות במגרש.
המענק האישי בשל ותק
220. הטענות שהעלו העותרים בנוגע למענק האישי מכוונות הן כנגד תנאי הזכאות שנקבעו בחוק לצורך קבלת המענק האישי הן כנגד סכום המענק ודרך חישובו. אשר לתנאי הזכאות טוענים העותרים כי אין כל מקום להבחין בין מפונים שגילם עשרים ואחת שנים לבין מפונים שגילם צעיר יותר (להלן – המפונים הצעירים). לאלה כמו לאלה גורם הפינוי הכפוי סבל רב, ולא ברור כלל מדוע בחר המחוקק להעניק פיצוי עבור סבל זה רק למי שהינו בן עשרים ואחת שנים ומעלה. העותרים מדגישים כי הפגיעה הנפשית שתיגרם למפונים הצעירים אינה פחותה, ואפשר שאף עולה על זו שתיגרם להורים, ולפיכך אין להשלים עם העובדה שמפונים אלה אינם מפוצים בגינה.
--- סוף עמוד 631 ---
עוד מציינים העותרים כי אפילו נקבע כי קטינים אינם זכאים לקבלת המענק, ודאי שלא היה מקום לשלול אותו מבגירים שאינם בני עשרים ואחת, ובחירתו של גיל זה כרף התחתון לפיצוי במקום גיל שמונה-עשרה מעידה אף היא, לטענתם, על השרירות שבהוראה זו. העותרים מלינים גם על התניית הזכאות למענק אישי בכך שמרכז החיים של המתיישב ביום הקובע, ובמשך שלוש שנים שקדמו לו, היה ביישוב מפונה. לטענת העותרים, ייסורי הנפש שיגרום הפינוי הכפוי יהיו מנת חלקו של כל מי שמרכז חייו ביישוב מפונה, ולפיכך אין לשלול את הפיצוי ממי שגר ביישוב כזה תקופה הקצרה משלוש שנים. העותרים אמנם מודים כי יש מקום להבחין בין מתיישב כזה לבין מתיישב ותיק יותר, אולם לטענתם הבחנה זו יש לעשות בשיעור המענק (המחושב על-פי שנות הוותק), ולא בעצם הזכאות לו.
221. לעניין סכום המענק טוענים העותרים כי התעריף של 4,800 ש"ח לכל שנה נקבע באופן שרירותי, והוא נמוך ביותר. בהקשר זה מפנים העותרים לתעריף המענק המקביל שנקבע בחוק פיצוי מפוני סיני, ולטענתם סכום המענק שמשפחה ממוצעת תזכה לו על-פי החוק מגיע לכדי חמישית בלבד מסכום המענק לו הייתה זוכה משפחה זו על-פי חוק פיצוי מפוני סיני. זאת, כך טוענים העותרים, אף שהפגיעה הנגרמת למפונים בשל ההתנתקות גדולה יותר בהיות היישובים שיפונו במסגרת ההתנתקות ותיקים מן היישובים שפונו בסיני בהרבה, חתך גיל המתיישבים גבוה יותר ולוח הזמנים לפינוי קצר הרבה יותר. העותרים מוסיפים ומדגישים בהקשר זה את חוסר הוודאות לגבי גורלם, בשונה מן המצב שהיה בעת פינוי סיני אשר נמשך פרק זמן ארוך יותר. טענה נוספת שמעלים העותרים היא הטענה בעניין דרך חישוב המענק, ולפיה העובדה שהחוק מונה את שנות הוותק עד ליום הקובע גורמת לכך שהם אינם מפוצים בגין תקופת מגורים בת למעלה משנה שבין היום הקובע ליום הפינוי. בתקופה זו, כך טוענים העותרים, הם מתגוררים בשטח המפונה כדין, מה עוד שהסבל שנגרם להם במהלכה גדול במיוחד. גם בעניין זה הפנו העותרים להוראות חוק פיצוי מפוני סיני, שם הוגדל תעריף המענק ככל שהתקרב מועד הפינוי.