המשפט הניו-זילנדי מבחין בהקשר זה בין הכרח מינהלי (administrative necessity), שעשוי לגבור במקרים מסוימים גם על זכויות יסוד, לבין נוחות מינהלית (administrative convenience), שאין בכוחה לגבור על זכויות יסוד. כך נפסק שם כי עיכוב והגבלת חופש תנועתם של קבוצת מהגרים שהגיעו לניו-זילנד ודרשו מעמד של פליטים, יש להם הצדקה (לתקופה קצרה) בשל ההכרח המינהלי שנוצר לברר את נתוניהם הבסיסיים. מה שאין כן אילו היה עומד בבסיס עיכובם שיקול של נוחות מינהלית גרדא (ראו:Attorney-General v. Refugee Council of New Zealand Inc (2003) [222], para. 284).
237. במקרה שלפנינו הוראת סעיף 37(ה) לחוק יישום ההתנתקות, שתכליתה להשיג יעילות ונוחות מינהלית, פוגעת בזכותם של זכאֵי מסלול א' ו-ב' לקבל פיצוי
--- סוף עמוד 640 ---
ראוי והוגן. הצורך להגן על המפונים מפני פגיעה זו גובר על שיקולי היעילות והנוחות המינהליים העומדים בבסיס ההוראה. ויודגש, אין מדובר בזוטי דברים אלא בפגיעה ממשית, שכן מסלול השומה הפרטנית, על-פי עמדת המדינה עצמה, נועד לרפא קשיים שונים המתעוררים לגבי הפיצוי הסטטוטורי הקבוע במסלולים א' ו-ב' בהיותו פיצוי סטנדרטי ואחיד שאינו נותן ביטוי לנתונים אינדיווידואליים של כל בית מגורים. מכאן חשיבותו של מסלול השומה הפרטנית המאפשר למפונים החפצים בכך להציג נתונים אינדיווידואליים באשר לשווי ביתם. אולם נוכח שלילת זכות החזרה מן הבחירה במסלול השומה הפרטנית לא יוכל כאמור מי שבחר במסלול זה לחזור בו מבחירתו גם אם יתברר כי השמאי הממשלתי, ובעקבותיו ועדת הזכאות, קבעו לו פיצוי הנמוך מן הפיצוי הסטטוטורי הניתן במסלולים א' ו-ב'. בכך נשללת ממפונים אלה הזכות לקבל את הפיצוי הראוי וההוגן המגיע להם רק משום שהעזו לבחון אם במסלול החלופי (השומה הפרטנית) יהיו זכאים לסכום גבוה יותר (השוו: ע"א 2981/92 כהן נ' צמד ע.א. בע"מ [150]; ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (כיום: חשב אגודה שיתופית בע"מ) [151]; ע"א 2790/93 Eisenman נ' קימרון [152]; ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל [153]). יתרה מכך, כתוצאה משלילת זכות החזרה מן הבחירה נוצרת, מטבע הדברים, הרתעת-יתר הגורמת למפונים רבים, המכונים בשיח הכלכלי "שונאי סיכון", שלא לפנות אל מסלול השומה הפרטנית אף שהיו יכולים לקבל במסלול זה פיצוי גבוה יותר התואם את הפגיעה בזכויותיהם. ייתכן כי טעם זה הוא שעמד, בין היתר, בבסיס התופעה שאנו עדים לה, שאיש מן המפונים לא פנה אל מסלול השומה הפרטנית, אף כי המועד להגיש הודעה על הבחירה הבלתי חוזרת במסלול זה חלף ביום 21.4.2005. תחת זאת שלחו חלק מן המפונים מכתבים בנוסח אחיד, הנושאים תאריך 19.4.2005 והמתייחסים לחוסר האפשרות ליתן, בנתונים הקיימים, הודעה בדבר בחירתם במסלול השומה הפרטנית. במאמר מוסגר נציין כי תחילה נכלל בהצעת החוק הסדר אחר בהקשר זה, ובו נקבע, כי: